התפטרתי מתפקיד הילדה הטובה
במשך שנים הרגשתי שכדי לזכות בקצת שקט ושלווה אני חייבת להגיע עד לקצה. מנוחה הייתה משהו שמותר לבקש רק כשהנפש כבר מדממת. הייתי צריכה שהחיים ינפיקו לי מעין "אישור מחלה" רשמי - קריסה, מחלה, קטסטרופה - שייתן לי תוקף לעמוד מול מישהו ולהגיד לו: לא. כאילו רק התשה קיצונית מעניקה פטור מלהיות זמינה ונחמדה, וכדי לסגור את הדלת או לא לרצות בנוכחותו של אדם מסוים, אני נדרשת להוכיח שאני כבר על סף התמוטטות.
ואז איתי נהרג.
האסון לא ביקש רשות ולא טרח להנפיק אישורים. הוא פשוט ריסק את כל המבנים המוכרים והשאיר אותי עם מעט מאוד חמצן. במקום הזה, הגבולות הם כבר לא שאלה של נימוס או פילוסופיה - הם צורך הישרדותי דוחק. כשקיר הבית מתמוטט, את לא מזמינה אורחים, את אוטמת חלונות, נועלת דלתות, ואוספת כל טיפת אנרגיה כדי להמשיך לנשום. לא הייתה לי פריבילגיה לחלק אפילו פירור של תשומת לב למה שלא החזיק אותי בחיים. אנשים לא מיטיבים, דרמות של אחרים, פרויקטים שהיו רק הסחות דעת - הכל נשאר בחוץ.
תיכף שלוש שנים בלעדיו. והאנרגיה שלי, שעדיין אני מודדת אותה בכפיות, מתחילה להתחדש. פתאום יש ימים שבהם יש לי קצת יותר. וכשהעודף הזה מופיע, צף איתו הרגל ישן ומסוכן, מעין פקודה פנימית קדומה שלוחשת: הנה, התאוששת קצת, עכשיו תחזרי לחלק את עצמך לכל מי שמבקש.
הדפוס הזה מחביא הנחה הרסנית: שמותר לי להחזיק גבול רק כשאני במינוס עמוק. שכל פלוס שמצטבר בחשבון הנפש שלי הופך מיד לנחלת הכלל, כאילו עצם העובדה שיש לי לב פתוח, מילים, חוכמה או הקשבה, הופכת אותי לבאר ציבורית שכל עובר אורח רשאי לשאוב ממנה. יש איזה רגש אשמה שמתגנב כשיש לי משהו שלמישהו אחר חסר, תחושה שאני חייבת להאכיל את הרעב שלו, גם אם הוא מביא איתו בור ללא תחתית של קורבנות וריפיון.
אבל האנרגיה ששבה אליי מגיעה עם אחריות לשמור עליה. הכוחות שחוזרים אליי נועדו קודם כל לקרקע שלי: לאפשר לי לצמוח, ליצור, לבנות חיים שיש בהם חסד, ולהעמיק בחיבורים שיש בהם הדדיות ואמת. בהתחלה, הגבול שלי היה שער ברזל כבד שצעק: אני מנסה לשרוד. היום, הגבול שלי הוא עץ נטוע שאומר בשקט: אני בוחרת מי יישב בצילו.
אני עוברת ממצב הישרדות לריבונות. הריבונות אומרת שאני לא צריכה טרגדיה שתצדיק את ה"לא" שלי. אני לא צריכה שהאדם שמולי יעשה לי עוול בלתי נסלח כדי שאחליט להתרחק ממנו. מספיק שהתדר שלו מרוקן אותי, מספיק שהנוכחות שלו מכבה לי את האש, כדי שאסגור את השער. כשאני נותנת לאדם כזה גישה אליי מתוך "לא נעים" או פחד להיתפס כאגואיסטית, אני לא מביאה נדיבות, אני מביאה נחמדות מזויפת שמרוקנת אותי, ואין בזה שום חסד.
יש לי נטייה טבעית לפתוח את הלב, לתת ולהחזיק אחרים. אבל למדתי שהגבול אינו דחייה של איש, אלא בחירה פשוטה בעצמי. הוא התנאי שמאפשר לבית הפנימי שלי להישאר מקום בטוח, כדי שכל מה שנובט בי עכשיו יוכל לגדול בשקט.
בתמונה: רגעים שבהם אני בוחרת בעצמי.
