הפחדים שלי נראים טוב יותר בחושך
בשעת לילה מאוחרת נכנסתי אל מגרש המשחקים של הנפש. מפלצות עם פצעי ילדות ארבו לי בשקט, מחכות לרגע שיוכלו להתנפל. רציתי להדליק פנס, אבל פחדים נעלמים באור, הם מתחפשים להיגיון ומסתתרים מאחורי מילים של מבוגרים, ואני רציתי לפגוש אותם חשופים ופראיים, שהרי כל הפחדים הגדולים נולדו בתוך הילדה שהייתי. הנה אני, אישה-ילדה, חוזרת אל זירת הפשע של הנפש.
***
ראשונה נתקלתי בקרוסלה. הנחתי עליה יד והיא השמיעה גניחה של ברזל יבש. כל הילדים רכבו על הקרוסלה הזו, צוחקים בקול והשיער שלהם מתבדר ברוח. ואני? רצינית ומפוחדת מדי, מחזיקה חזק במוט המרכזי כדי לא ליפול.
עליתי עליה עכשיו. סובבתי אותה בכוח, והנוף הלילי נמרח סביבי בצבעי שחור ואפור. הבחילה המוכרת עלתה לי בגרון ואיתה הרים ראש הפחד ששוב לא אצליח להיות קלילה ושמחה. שאם רק אנסה להנות, אאבד את שיווי המשקל ואפול. הלב שלי דפק בקצב הסחרור של הקרוסלה, פראי ומבוהל. השרירים נדרכו, הבטן התכווצה. הרגשתי בחילה איומה, כמו ברגע שרכבת הרים צוללת למטה. רציתי לעצור, לקפוץ מהקרוסלה, לברוח מהתחושה המאיימת של איבוד שליטה.
כעסתי על הפחד שהוא גונב לי את הקלילות. אז במקום לנסות לעצור, פשוט נתתי לקרוסלה להסתובב. נתתי לבחילה להיות, לבכי לזרום. נעמדתי, נותנת לסחרחורת לקחת אותי, ולא עצמתי עיניים למרות הפחד. הבחילה נרגעה קצת, הבכי הפך ליבבה חרישית, והפחד התחלף בתחושת כוח. אני יכולה לשאת את הבחילה, אני יכולה לעמוד בסחרחורת. הפחד הזה, שלא נותן לי להיות קלילה, הוא גם הפחד שנותן לי את היציבות.
***
המשכתי אל הסולם של המגלשה הגבוהה. התחלתי לטפס, ידיים של אישה תפסו את שלבי הברזל הקרים, אבל האצבעות היו אצבעות קטנות של ילדה שיודעת שאבא ואמא מסתכלים. בכל שלב שעליתי, הרגשתי את המאמץ השורף בשרירים. "תראו אותי", לחשתי לתוך החושך, "תראו כמה גבוה הגעתי". הרגליים גיששו בזהירות, חוששות לפספס את השלב הבא, הידיים כאבו ממאמץ. אני חייבת להמשיך לטפס, אם אעצור, אם אפול, זה אומר שאני לא טובה מספיק.
אבל הסולם המשיך להתארך אל תוך השמיים השחורים, מציב עוד ועוד שלבים אינסופיים. מתי הילדה שבי תבין שהיא כבר לא צריכה להוכיח דבר? שהיא אהובה וראויה גם כאן, באמצע הטיפוס, עוד לפני שכבשה את פסגת העולם. גם אם אבא ואמא עדיין מחכים שהיא תגיע למעלה, מותר לה להרפות. לעצור באמצע הסולם, לרדת מדרגה, לעבור אל המגלשה הנמוכה יותר, ופשוט לתת לעצמה לגלוש.
ברגע שהרפיתי, הבנתי את המתנה שהסולם הזה נתן לי. הפחד שאני לא מספיק טובה הוא גם האש שמניעה אותי. הוא זה שלא נותן לי לקפוא במקום, שדוחף אותי ללמוד, להשתפר, לפרוץ גבולות, להעמיק ולגדל את עצמי. המפלצת שרודפת אחריי היא מנוע צמיחה. אני לא צריכה לגרש אותה, רק לזכור שהיא דוחפת אותי להתפתח אבל היא לא מגדירה את הערך שלי. כבר עכשיו אני טובה דיה.
***
ברקע נשמע קול קצבי, מרוחק. קלאנק. קלאנק. הלכתי בעקבות הקול והגעתי אל הנדנדה. היא נעה מעצמה ברוח, שרשראות הברזל שלה מתחככות בלולאות המגרעת. מושב הגומי השחור נראה בחושך כמו סימן שאלה גדול.
כילדה, נדנדה תמיד דרשה עוד מישהו שייתן דחיפה בגב, שיניע אותי למעלה. אני זוכרת רגע שבו הידיים נעלמו באמצע התנופה, והנדנדה איבדה גובה, האטה ועצרה, ואני נשארתי תקועה באוויר עם רגליים קטנות שבקושי נוגעות באדמה. אולי על הנדנדה נולד בי פחד נטישה, ועכשיו כאישה בוגרת אני עדיין מפחדת. מה יהיה אם יעזבו אותי לבד, ולא יהיה מי שידחוף אותי אל-על, או מי שיבלום את התנופה כאשר ארצה לרדת?
עכשיו בחושך אני מתיישבת עליה שוב, ובבת אחת אני מבינה. כשאת לומדת את המכניקה של הנדנדה, את קולטת שהתנופה כולה נובעת מתוכך, מהשרירים, מכיפוף הברכיים, מהנכונות לזרוק את הגוף קדימה ולשחרר אחיזה מהקרקע. נעצתי רגליים באדמה, נשענתי לאחור ודחפתי. ברגע אחד נגעתי בשמיים, הכי קרובה לכוכבים, וברגע הבא צללתי חזרה, שולטת בקצב התנועה. אני המנוע, ואני גם הבלמים. פחד הנטישה הוא גם המקום שבו נולדה העצמאות שלי. המנוע נמצא בתוכי, בהסכמה לשאת בעצמי את כובד המשקל שלי.
***
בצעדים איטיים, הלכתי אל ארגז החול. המקום שבו בונים ארמונות שמתפזרים ברוח. חפנתי חול בשתי ידיי. החול של הילדות תמיד היה חם מהשמש הקופחת, אבל בלילה הוא היה קר. העברתי אותו בין האצבעות. הקשבתי לצליל הגרגירים הנוזלים, כמו שעון חול פנימי שמודד את הזמן שחולף ומזכיר: אין שום הבטחה לרגע הבא. הכל זמני. היום אני יודעת שהפחד לאבד את היקר מכל הוא פחד ממשי. זה גם הפחד שדוחף אותי להעריך את הרגע, ידיעה עמוקה שכל מה שיש לי הוא רק מה שיש לי עכשיו.
***
הבטתי בידיי המכוסות באבק חלודה ובחול. הלילה נסוג לאיטו והשחר עמד להפציע. הפחדים שלי לא נעלמו, אבל משהו משתנה בינם לביני. כשאני מסכימה לחזור אל המקום שבו הם נולדו, לשחק בהם ולחוות את התנועה שלהם בגוף, הם הופכים לסימני דרך שמזכירים לי מה יקר, מה שביר ומה דורש טיפוח. אני כבר לא הילדה הקטנה שמשותקת מחוסר אונים, אני האישה שמחזיקה לה את היד, ויחד אנחנו חוזרות הביתה.
בתמונה: איתי ואני, כששעון החול עוד היה מלא בהבטחה לחיים שלמים.
