מי מדבר אליך מבפנים?
כל השבוע הייתי עסוקה בלהפיץ את הניוזלטר. ניסחתי הודעה מזמינה ולפני כל לחיצה על "שלח" לקחתי נשימה עמוקה, וזה הרגיש כאילו אני קופצת ממטוס. מיליון מחשבות דופקות לי בראש בשניה הזו שהאצבע מהססת על הכפתור: מה אני מבלבלת לאנשים את המוח, גם ככה כולם מוצפים בהודעות, ולמה שהם ירצו להירשם לניוזלטר שלי, וזה בסדר בכלל לשלוח את ההודעה בקבוצה? אולי אני סתם מכבידה.
תוך ימים ספורים נרשמו מאות אנשים לרשימת התפוצה. זה החמיא לי מאוד, וואו, יש כל כך הרבה א.נשים שרוצות ורוצים לקרוא אותי. בכלל, אני מתרגשת מאוד מהניוזלטר הזה, זה עוד ערוץ לכתוב בו, והכתיבה עושה לי טוב. אבל ככל שהתקדם השבוע, תחושת המועקה הלכה והתנחלה לי בחזה. נלחצתי. כשהתחלתי לכתוב בפייסבוק מיד אחרי שאיתי נהרג, חיפשתי מקום לצעוק את הכאב שלי והפייסבוק היה במה זמינה. לא חשבתי על הנצחה ולא על משמעות ובטח לא על ערך שאני מביאה לקוראים. רק רציתי לצרוח כמה כואב לי. עכשיו זה פתאום נהיה מחייב, אני רוצה לכתוב ויש אנשים שרוצים לקרוא. יש ציפיה ופחד מאכזבה ורצון להיות טובה ומעניינת. בתוך הרעש של המחשבות והפחדים אני שומעת את איתי לוחש לי: המוות שלי העניק לך מתנה, אמא, את היכולת להסתכל לאובדן בלבן של העין ולכתוב את זה. תחליפי את המשקפיים של "מה יהיה אם זה לא יצליח" במשקפיים של "מסקרן אותי לאן נגיע".
הילד הזה הוא האומץ שלי, רוחו החכמה היא הרוח שנושבת מתחת לכנפיי.
***
אני מקשיבה לקולות שמדברים בתוכי. תמיד יש את הקול שקופץ ראשון ("את מבלבלת לאנשים את המוח"), ואחרי שאני מקשיבה לו - כאילו שיש לי ברירה, הוא הרי מתפרץ וצועק את מה שיש לו להגיד בלי לשאול אם אני רוצה לשמוע - אני עוצרת רגע ושואלת: איזה עוד קול יש בי? יושבת בשקט ומקשיבה. לאט לאט עולים קולות נוספים, חלקם נבוכים, חלשים, חוששים להישמע. אבל הם שם, ואפשר לשמוע אותם אם עוצרים רגע ומקשיבים.
***
יש תרגיל שאני אוהבת לעשות, מצאתי אותו בספר "להקשיב" מאת וויליאם אלאודין מאתיו. אני עוצרת במקום שבו אני נמצאת כרגע. בבית, באוטו, מקום בטבע, בית קפה או ספסל ברחוב. יושבת בשקט ומאזינה. אני מקשיבה לכל הצלילים שאני שומעת סביבי. אני רושמת אותם. עוצמת עיניים מפעם לפעם, מסובבת את הראש קמעה כדי לשנות את תערובת הצלילים. אני משתדלת לשים לב לצלילים רחוקים וקרובים, רמים ונמוכים, צלילי רעש לבן ברקע, וקולות ברורים וחדים. אני מחפשת את הצלילים הסמויים מן האוזן, הנחבאים. אני רושמת את כולם. לא יאמן כמה קולות מקיפים אותי. כשיושבים מספיק זמן ובסבלנות, מצליחים לשמוע מבעד לרעש רחוב סואן, גם ציוץ של ציפור או ילד שקורא אמא. אני מגלה שהיכולת לשים לב לצלילים סביבי מחדדת את היכולת גם להקשיב פנימה, לקולות שבתוכי.
***
עכשיו אני מקשיבה לקולות שלי. אני מדמיינת אותם יושבים איתי במעגל, לכל אחד יש מקום ואני מנסה להקשיב לכולם. יש את הצעקניים יותר, אני מקשיבה להם כמה דקות ואז אומרת, אוקיי, אותך שמענו מספיק, בוא ניתן לעוד קולות לדבר. כשאני לא הודפת את הקולות המפחידים, המלחיצים, אלא נותנת להם להתבטא, אני מצליחה לשמוע גם את הקולות האחרים. אף קול לא מושתק, כולם מדברים.
קול נוסף נברא בתוכי, הקול של איתי, שהפך לחלק ממני. הוא הקול המיטיב, המכוון ומראה דרך, הוא הקול השומר, הקול החומל, הוא הקול שמרים אותי ודוחף קדימה, כמו אמא ואבא גדולים. אני מנסה להיזכר אם היה בי קול כזה קודם, לפני שאיתי נהרג, אם היה לי קול כזה משל עצמי. אני חושבת שכן, אבל הוא היה חלש, שקט יותר מהקולות האחרים. מותו של איתי הגביר אותו ונתן לו נוכחות. הרבה הורים שכולים קיבלו קול נוסף, את הקול של הילד המת שלהם. זה קול שילך איתנו תמיד.