לכתוב עם בגדים או בלי?

בסוף הרצאה תמיד יש כמה א.נשים שניגשים ואומרים לי: את לא מכירה אותי אבל אני מרגישה שאני מכירה אותך. אלה א.נשים שעוקבים אחריי באדיקות בפייסבוק ובפודקאסט, חלקם נבוכים לומר את זה, מישהי אפילו התנצלה שהיא מרגישה סטוקרית.

הכתיבה שלי חשופה, אני שמה את כל הבפנוכו שלי בחוץ, לעיני כל. נוח לי בחשיפות הזו. יש הבדל בין חשוף למציצני, אני חשופה אבל לא מתערטלת, כל עוד אני כותבת אמת, זה לא פורנוגרפי, זו נדיבות. להתהלך בעולם חשופה זה לכאורה קשה, אבל בסוף זה הכי קל בעולם כי לא צריך להסתיר כלום. מציצנות היא נסיון להציץ על מה שלא חשוף, על מה שלא גילו לנו, ואז במקום להתעניין במה שגלוי ונראה, מתעסקים בלנסות למצוא את מה שמסתתר, ומעצימים דברים שוליים. מציצנות היא פעולה פולשנית ולא מכבדת. חשיפה היא פעולה שנותנת הרבה כבוד לאמת.

אם הסיפור שלי נותן השראה וכוח לאחרים, אז הוא חשוב יותר מהפרטיות שלי. מה זה אומר בכלל "לשמור על הפרטיות", על מה אני צריכה לשמור? בדרך כלל כשאנחנו מדברים על חשיפה אנחנו מדברים על לשים את עצמנו במצב פגיע, נטול הגנות. הפחד להיחשף הוא הפחד להיפגע. אני לא חוששת להיפגע, כשאני אומרת אמת אף אחד לא יכול לפגוע בי. אותי מעסיק עניין אחר והוא הפחד להבהיל. אני מתפשטת מהר. בעוד אנשים עסוקים בלחפש כיסויים ומסכות, אני דווקא מעדיפה להסתובב בנפש עירומה. ככה יותר קל לי להתחבר. יש שיגידו איזה יופי, בלי עכבות, בלי מסכות, בלי העמדת פנים. הנה אישה אמיתית וכנה, שלא מסתתרת ולא מסתירה. אבל יש גם את אלה שלא אומרים. במקרה הטוב הם מסתכלים עלי בחמלה, מורידים קצת מהכיסוי העליון שלהם ונותנים לי – תשימי משהו על עצמך, כי ככה את מביכה. במקרה הרע הם כל כך נבהלים שהם מתכסים עוד יותר, שמים עוד שיכבה, מפנים את המבט לצד השני, רק לא להתקל בי עירומה.

עם השנים למדתי שיש דברים שצריך להסתיר. לא בגלל שיש לי בעיה לחשוף אותם, אלא בגלל שלאחרים קשה להכיל. הייתי עסוקה מאוד בשאלות מתי חשיפה מייצרת קירבה ומתי היא דווקא מרחיקה, מה ההבדל בין חשיפה להתערטלות ואיזו אחריות יש לי (אם בכלל) על מבוכתם של אחרים? האם יש לי זכות להיחשף בפני מי שמעדיף לכסות את העיניים ולא לראות, לשים לו ככה את העירום של הנפש שלי בפרצוף? ואולי זו בכלל לא השאלה. אולי מה שבאמת שאלתי הוא עד כמה אני מרשה לעצמי לתפוס מקום בעולם, להיות אני במלואי. והאם לתפוס מקום אומר לצמצם את מקומם של אחרים? מותו של איתי השיל ממני את מעט הכיסויים שעוד נותרו ושם סוף לכל השאלות. האסון הזה קרה לי, לא רוצה להסתיר אותו, והעולם יצטרך להתמודד. אולי פעם היתה בחשיפה שלי גם סוג של התרסה, של ״תראו אותי״, שחיפתה על חוסר ביטחון ופחד להעלם. להיחשף ממקום בטוח, זה להציג את עצמי לעולם בנינוחות ובהשלמה, לא בהתרסה. כשאני שלמה אני יכולה להיות קשובה יותר לסובבים אותי, לחוש במבוכה שלהם בלי להילחץ ממנה, לחשוף את עצמי ממקום שרוצה לקרב ולא להרחיק, לפתוח ערוץ לשיחה.

לפעמים אני מדמיינת עולם שבו כולם מסתובבים עם הנפש חשופה, ורואים להם את הבפנוכו של הנשמה. אף אחד לא מפחד להיטרף בלי השריון שלו, וכולם יפים כמו שהם חשופים, בלי הבהלה. אף אחד לא צוחק על הפחדים של אף אחד ולא על החולשות ולא על הצלקות ולא הקמטים של הנפש. ויש שישאלו אבל מה עם האינטימיות? יש דברים שצריך להשאיר בחדרי חדרים, לא לחשוף לכולם. ואני שואלת למה בעצם? אני אוהבת לעשות פוטוסינתזה עם האנושות, לתת לאנשים להכנס לי מתחת לעור, אני משתמשת באנרגיות של אחרים כדי לבנות את התאים שלי, לצמוח, לגדול, להתפתח. אולי אם כולם יחליפו חומרים עם כולם, יהיה יותר חמצן בעולם.