איך זה שאני לא יכולה?

כשהתחלתי לכתוב את הספר "אמא שכולה אהבה" הצבתי לי דד ליין: עד ינואר 25, יום הולדת 50 שלי, אני מסיימת לכתוב ומעבירה אותו לעריכה. בנתיים גם ינואר 26 חלף, ואני בת 51 וכתב היד הלא גמור עדיין אצלי והעורכת מחכה.

חודש הספר מציף עוד יותר את הפער בין מה שרציתי למה שהצלחתי. ספרים חדשים עלו על המדף, ביניהם ספרים רבים שכתבו אנשים שהם כמוני, נפגעי מעגל ראשון של המלחמה הארורה. אם הם יכולים, איך זה שאני לא יכולה?

אחרי תקופה של שירות קשה בשטחים, שבמהלכה איתי כמעט נשבר ורצה לרדת מלוחמה, ובסופה הוא קיבל תעודת הצטיינות, הוא כתב באינסטגרם שלו: "תנו מעצמכם מאה אחוז תמיד, גם כשקשה, בעיקר כשקשה".

זה הילד שלי, ככה חינכתי אותו. תמיד האמנתי בכוח רצון, בלהסתער על החיים ועל המטרות שלנו. גם אותי חינכו ככה, אבא שלי תמיד היה אומר לי: אין לא יכולה, יש לא רוצה. אבל היום, הדיאלוג שלי עם המילים של איתי מורכב יותר, המשפט שהוא השאיר אחריו והפך למעין מצפן, מרגיש לפעמים גם כמו משקולת.

המאה אחוז שאני מסוגלת לתת היום שווה אולי לשלושים אחוז ממה שהייתי מסוגלת לתת פעם. ולפעמים זה מרגיש אפילו נמוך מזה. יש פער עצום, כואב, בין המוטיבציה שלי - הרצון הבוער לסיים את הספר, להוציא אותו לאור, להניח בעולם את המילים שלי ארוזות בכריכה רכה - לבין המסוגלות שלי בפועל. שנים האמנתי שצריך פשוט ללחוץ על הגז, אבל בתהליך הזה אני לומדת את השיעור של יוג'ין ג'נדלין: אני לא יכולה ללכת מהר יותר מהחלק הכי איטי שלי. ואצלי, כל החלקים האטו בבת אחת.

כששכבתי על הספה חודשים ארוכים ללא תנועה עם רגל שבורה שנאסר עליי לדרוך עליה, הרגשתי גולם. זו תחושה נוראה להיות גולם, אבל דווקא הדימוי הזה עזר לי לצלוח את התקופה הקשה. לכאורה גולם הוא חסר תנועה, ומי שמסתכל עליו מבחוץ יכול לחשוב שהכל תקוע ושום דבר לא זז, אבל בפנים מתרחשים תהליכים מופלאים שיום אחד יבשילו, ומהגולם יבקע פרפר. אי אפשר לזרז את התהליכים הללו, שהרי אם נבקע את הגולם טרם זמנו הוא ימות. חזרתי להיות בתנועה, אני כבר לא גולם על הספה, אבל גם עדיין לא פרפר. אני בשלב הבקיעה.

אני מנסה, בכל יום מחדש, ללמוד להרפות. להביט בספרים החדשים שעל המדף, לפרגן מהלב לפרפרים שכבר בקעו, ולהשתיק את ההשוואה האוטומטית. הדבר המיטיב לעשות הוא להקשיב לקצב הפנימי שלי בחמלה, גם כשהוא מרגיש איטי מדי לעולם שבחוץ.

מתי כספי החכם אמר: לא אומרים לצ'יפס "נו"

בתמונה: איתי מקבל תעודת הצטיינות.