ללמוד לעמוד (או איך נתקעתי בשלב השני)

זה הניסיון השני לחזור לכתוב את הניוזלטר אחרי שנפצעתי והמילים קפאו. הניסיון הקודם היה לפני שלושה חודשים, אז פתחתי בסדרת פוסטים שקראתי לה: ללמוד לעמוד בחמישה שלבים. הצלחתי להגיע רק עד השלב השני והתעייפתי ושוב נאלמו המילים.

אני לומדת לשחרר, לא להכריח את עצמי לעשות מה שמעבר לכוחותיי. זה לא נוח. כל חיי ידעתי להתאמץ, לא לוותר גם כשקשה, לעמוד בהתחייבויות שלקחתי על עצמי. הרשות שנתתי לעצמי לשמוט את כתיבת השלבים הנוספים לוותה בהמון קולות שרעשו בתוכי: את לא רצינית, הקוראים שלך לא יאמינו להבטחות שלך וינטשו, את צריכה לשמור על רצף כתיבה אחרת ישכחו אותך, וממתי את לא מסוגלת להשלים משהו? זה מעולם לא קרה לך. את תמיד עומדת בהתחייבויות, מה זה לעזוב פרוייקט כתיבה באמצע, זה לא מתאים לך. הקולות הקימו מהומה, ואני ישבתי בשקט ואמרתי: אני פשוט לא מסוגלת. אני לא אותה ליאת של פעם, אין לי את אותם כוחות. ואז בא עוד קול ונזף בי: את מתפנקת?

אני מרגישה כאילו יצאתי למסע ואני מטפסת על הר עם שק אבנים על הגב. רק לי יש את השק הזה, ואף אחד לא יכול לקחת אותו ממני. אני איטית וצריכה יותר זמני מנוחה, ואני זקוקה לסבלנות מהסובבים אותי. כל מי שאיתי צריך להבין שככה זה לצעוד איתי, לפחות ככה זה עכשיו.

שמטתי את הכתיבה ועכשיו אני מנסה שוב. אני מגלה שאני לא מצליחה לחזור לנקודת הזמן ההיא ולכתוב את השלב השלישי, אולי אף פעם אי אפשר לחזור אחורה לנקודות בזמן, אפשר רק להתחיל מחדש ולקוות שהמילים שנתקעו בעבר ישובו ויצוצו שוב בדרך חדשה.

עברו 7 חודשים מאז נפלתי בואדי ושברתי את הרגל. זה תהליך שיקום ארוך ואני עדיין בעיצומה של ההחלמה. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה ככה. אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי בתקופה הזו הוא להפוך ממשענת לאחרים לנשענת על אחרים. בשבעה על איתי, חבר טוב אמר לי: אני לא אגיד לך תהיי חזקה, אני אגיד לך תשעני. אבל לא הצלחתי להישען, לא באמת, לא כמו שהייתי צריכה. ניסיתי להיות חזקה, להישען היתה מיומנות חדשה ומפחידה. כששברתי את הרגל לא נותרה לי ברירה. כשהגוף כואב ונלקחה ממני יכולת התנועה, נאלצתי ללמוד להיתמך, להיות חסרת אונים, להיות תלויה באחרים.

לאט לאט אני חוזרת לעשייה שלי. לכתיבת הספר, להרצאות, עולה על הבמה בצליעה קלה. זה ממלא אותי ועושה לי טוב כשאני מצליחה. העץ שלי עדיין לא יכול להצמיח ענפים חדשים וגבוהים, אני עדיין מתקשה לחזור לתפקד באופן מלא, זה מתסכל לפעמים.

עכשיו אני מצמיחה שורשים ולא צמרת. הצמיחה היא פנימית, כלפי מטה, אני עסוקה בלהחזיר את היציבות לחיים שלי. היום אני מבינה שצמיחה היא לא רק לטפס גבוה יותר או לחזור להיות חזקה כמו שהייתי. צמיחה היא לפעמים היכולת לרדת למטה, אל האדמה, להכיר במגבלות שלי, להסכים להיות חלשה. זה לא תמיד מקום נעים להיות בו. שורשים צומחים לבד בחושך ואף אחד לא רואה.

ליאת החדשה היא לא חלשה יותר מהקודמת, היא שלמה יותר, כי היא כוללת גם את היכולת להיות פגיעה. כדי לצמוח שוב למעלה אני חייבת לבסס קודם את האחיזה שלי בקרקע, וכעת אני זקוקה לטיפול והזנה. אני מזכירה לעצמי שזה בסדר לבקש מאנשים סביבי להיות עבורי אדמה יציבה, כדי שאוכל להשתרש בה.

בתמונה: אני מנסה להתקרקע.