יאללה קל, ליאתי

את הניוזלטר האחרון שלחתי ב-16 בנובמבר 2025 וכותרתו היתה "לעצור הכל או להיות בדרך?". לפעמים אני חושבת שהיקום אוהב להשתעשע איתי כי שלושה ימים אחר כך נפלתי לבור בוואדי ליד הבית וריסקתי את הרגל, מה שהוביל לעצירה מוחלטת. עכשיו, שלושה וחצי חודשים אחרי, התנועה חוזרת אליי ואיתה גם הכתיבה. התגעגעתי מאוד אל הכתיבה.

בשבועות הקרובים אכתוב כאן סדרת פוסטים שאני קוראת לה: "ללמוד לעמוד בחמישה שלבים" ובה אספר על היכולת הפיזית לחזור לעמוד, ועל היכולת לעמוד מול קושי, פחד ותלות באחרים.

שלב 1 - מרגע הנפילה ועד הניתוח. 10 ימים.

זמן המתנה. שחרור מוחלט. התרוממות רוח.

יום הנפילה

רק אחרי שכתבתי את הכותרת קלטתי שבלקסיקון של החיים שלי המושג 'יום הנפילה' שייך עכשיו לאיתי. שבועיים בלבד אחרי שעמדנו מעל הקבר שלו וציינו שנתיים ליום שבו הוא נפל, נפלתי גם אני. הכל מתערבב: השבר בגוף, השבר בלב, והידיעה שגם מהבור הזה, כמו מהבור שהשאיר איתי, אני צריכה ללמוד איך לעמוד מחדש.

רגע לפני שנפלתי חשבתי כמה אני שמחה על הגוף הבריא שלי. ירדתי אל הוואדי בדרכי הביתה אחרי שיעור יוגה מוצלח, השמש זרחה וניצנים של ירוק התחילו לבצבץ על האדמה בעקבות הגשמים האחרונים. באותו ערב הייתי אמורה להרצות בפני משפחות שכולות בבית יד לבנים. התרגשתי לקראת ההרצאה הזו, וגם לקראת הרצאות נוספות שהחלו לבצבץ כניצנים ביומן שלי. הזמן הוא אמצע נובמבר, תקופת החגים ואזכרת השנתיים לאיתי מאחוריי, ואני מרגישה שהדרך הולכת ונפתחת לפניי.

ואז, ברגע אחד של חוסר תשומת לב, מעדתי ועפתי לתוך בור. רגל ימין נתקעה בסלע והסתובבה סביב הציר של עצמה, שמעתי היטב את הצליל המפחיד של שבירת העצמות. זה היה כל כך מפתיע שהייתי בטוחה שמישהו דחף אותי. אבל לא היה שם אף אחד, הייתי לבדי בוואדי. שלפתי את הטלפון והתקשרתי מיד לעודד שלמזלי היה מרחק שלוש דקות נסיעה משם. הוא הגיע מיד ויחד עם אדם שאסף מהרחוב הם חילצו אותי מהבור, תוך שאני מחזיקה את הרגל המשתלשלת שלא תתנתק ממני.

הגענו למיון. העלו אותי על מיטה וגילגלו אותי לאגף השוכבים. סביבי רחשה כוורת אנושית חסרת מנוח. לובשי מדים בלבן, טורקיז וסגול (ניסיתי להבין את חלוקת התפקידים) חתכו את האוויר בריצה ממקום למקום, דבוקה של דמויות בתנועה מתמדת, בנסיון כמעט נואש להשליט סדר בתוך ים של אנשים כאובים. באופן מוזר לא כאב לי. מרגע הנפילה הרגשתי זרמים מטורפים בתוך הרגל, כאילו הגוף שולח חומרים טובים לאיבר הפגוע, אפילו משכך כאבים לא ביקשתי. המתנתי לתורי. הייתי במצברוח טוב, התלוצצתי עם רופאיי, שלחתי הודעות בוואטסאפ עם תמונה של עצמי מחייכת, לגמרי לא קלטתי בשלב הזה את מצבי. מידי פעם שלחתי את עודד לוודא שלא שכחו אותי.

פתאום אני צריכה פיפי. מה עושים?

"חיתול" מודיעה לי האחות.

"מה פתאום חיתול?!" אני מוחה "אין דרך אחרת???"

"את יכולה לרדת מהמיטה?" היא שואלת שאלה שכולנו יודעים את התשובה עליה.

האחות נעלמת מאחורי הוילון ומופיעה שוב כעבור כמה דקות עם גוש גדול מידי של בד לא ארוג עם גומי שמקמט אותו בשוליים, וכשהיא פותחת את הקיפולים, עודד אומר לה: "תני לי".

בזמן שעודד מסיט את הוילון סביב המיטה כדי לייצר קצת פרטיות, אני שואלת אותו מופתעת "אתה בטוח?", והוא עונה בחיוך: "יאללה קל ליאתי".

וזה היה רגע. רגע מכונן שבעקבותיו עוד יבואו הרבה רגעים של אינטימיות ושחרור ביננו.

אנחנו ממשיכים לעוד פרוצדורות: צילום רנטגן (ריסקת יפה יפה אומר לי הרופא), גבס תחת הרדמה (שנייה לפני שמרדימים אותי אני מספרת לרופא שאיבדתי את הבן שלי במלחמה. אולי רציתי שיבין ששברים בעצמות הם לא השברים הכי קשים שאני מכירה), צילום CT (אני מתרכזת בתמונת הפרחים הסגולים שקבועה על התקרה, זה עוזר לי לנשום בלי לזוז) ויאללה, אחרי 10 שעות במיון משחררים אותי הביתה.

אני עם גבס עד מעל הברך, איך נכנסים ככה לאוטו? מי יוריד אותי בכל במדרגות המובילות אליי הביתה? בשלב הזה אני עדיין לא מבינה שכל פעולה קטנה ויומיומית שהתרגלתי לבצע תהפוך מעכשיו למבצע שדורש התארגנות מיוחדת. אנחנו מזמינים אמבולנס. בתמימותי חשבתי שזה חלק מהשירות שמקבל אדם פצוע שצריך להגיע הביתה, אבל אני מגלה שהתענוג עולה לי 1028 ש"ח. אין לי כוח להתעצבן על זה, אז אני מחייכת למתדנבות המקסימות של מד"א ואחרי שאנחנו מסיימים עם הבירוקרטיה של חיוב כרטיס האשראי, אני מתרווחת על האלונקה וצוללת איתן לשיחה על יחסים פתוחים. אין לי מושג איך הגענו לזה.

אני מגיעה הביתה שמחה וקלילה כאילו חזרתי עכשיו מיום כיף בים. בלילה כשאני סופסוף במיטה שלי, נגמר מאגר האדרנלין ששמר עליי בכל היום המשוגע הזה ומתחילים כאבים איומים. אני שוכבת בחושך ושוקעת ברחמים עצמיים, איך לעזאזל זה קרה לי, איך זה קרה דווקא לי?

המשך יבוא…

בתמונה: מחייכת.