לעצור הכל או להיות בדרך?
אומרים ש"אם זה עובד, אל תשני את זה". אבל מה קורה כשאני יודעת שמשהו עובד, ובו בזמן אני מבינה שהוא צריך להשתנות?
בשנה האחרונה הבמה הפכה להיות מקום טוב לי. אני עומדת שם בביטחון ויודעת בדיוק מה אני אומרת. בסיום כל הרצאה אני מקבלת המון תגובות מרגשות מהקהל ומרגישה שגידלתי עוד קצת כנפיים, ואני יורדת מהבמה מלאה ומסופקת. אבל כשעליתי להרצות באחת הפעמים האחרונות הרגשתי... לא מחוברת. אני לא חושבת שהקהל שם לב כי ההרצאה היתה טובה, אבל בפנים הייתי חסרת שקט והרגשתי שאני מאבדת גובה. איך זה קרה?
כמה ימים קודם קיבלתי משוב מקצועי על ההרצאה מאישה שאני מעריכה במיוחד. אחרי השיחה איתה כבר לא יכולתי לברוח ממה שהבנתי עוד קודם: יש דברים שאני צריכה לשנות. כשאני מספרת על ההרצאה אני מדגישה שזו לא הרצאת זיכרון לאיתי ולא הרצאת שכול. זו הרצאה על מה שאיבדנו בחיים. על הניסיון לשחרר אחיזה מהדברים שהיו לנו ואינם עוד, ועל ההסכמה לקבל את המציאות כפי שהיא ולפעול בתוכה. אבל בפועל ההרצאה שלי נשענת הרבה על סיפור חייו של איתי, שתופס מקום על חשבון דברים חשובים אחרים שאני רוצה לדבר עליהם. כדי לפנות להם מקום אני צריכה...ובכן…לצמצם את החלק של איתי. כמה קשה לי לכתוב את זה.
ההרצאה הזו נולדה מתוך האובדן של איתי. בהתחלה אפילו לא הייתי מוכנה לגבות תשלום, זה הרגיש לי לא ראוי שהילד שלי מת ואני "עושה מזה כסף". אחר כך הסכמתי לקחת כסף אבל העברתי הכל לתרומות. זה היה תהליך, לאט לאט הבנתי שאני צריכה פרנסה ואם לסיפור שלי יש ערך עבור הקהל, אין שום פסול להתפרנס מזה. עכשיו כשההרצאה הפכה למקור פרנסה, היא צריכה להיות מקצועית.
השינוי המקצועי דורש ממני תהליך פנימי לא פשוט. לצמצם את הזיכרון של איתי על הבמה זה עוד שחרור אחיזה, עוד שלב בהסכמה שלי להתפתח ולצמוח מתוך השבר. עדיין לא הבשלתי עם זה לגמרי. ליומן שלי ולחשבון הבנק כל זה כמובן לא משנה. יש לי הרצאות שקבועות קדימה, ואני לא יכולה לעצור הכל עד שאסיים את התהליך.
וכך, כשעליתי על הבמה, הרגשתי את הפער. בפנים ידעתי שההרצאה צריכה להשתנות. בחוץ העברתי את הגירסה הישנה. הפער בין הידיעה הפנימית שצריך שינוי לבין הביצוע החיצוני של מה ש'כבר לא מספיק טוב' בעיני, הוציא אותי מריכוז. הרגשתי לא מדוייקת על הבמה, כאילו הרגליים שלי הלכו קדימה, אבל הגוף נשאר מאחור. בדרך הביתה רצו לי מחשבות מציקות: "אני לא ארצה יותר עד שאשנה", "אני לא אקבע הרצאות חדשות עד שאהיה מוכנה", אבל עד שהגעתי הביתה כבר הבנתי שאם אעשה זאת אחמיץ את ההזדמנות לצמוח מתוך התנועה, וזו הרי המשמעות של "להיות בדרך".
אז איך מחזיקים את "להיות בדרך"? החוויה הזו לימדה אותי משהו חשוב: אני לא יכולה לעצור את המציאות עד שהתהליכים הפנימיים שלי יתאימו בדיוק. הבנתי שאני חייבת ללמוד להחזיק בו זמנית בשני הדברים:
האחד - מה שיש עכשיו הוא מספיק טוב. ההרצאה הנוכחית טובה ועובדת, היא נותנת משמעות לקהל, ויש בה ערך.
והשני - מה שיש עכשיו הוא לא מספיק טוב. עדיין לא הגעתי ליעד, אבל אני בדרך. הולכת לשם קשובה לעצמי ולסביבה, וכל הזמן מדייקת.
אני צועדת עם מה שיש לי כרגע, מתוך הסכמה למציאות כפי שהיא עכשיו, אבל אני לא מתקבעת על הגירסה הנוכחית, אלא מאפשרת לשינוי להמשיך להבשיל בתוכי, גם בזמן שאני פועלת. אני משחררת את האחיזה מהצורך ל"הרצאה מושלמת" היום, ומאפשרת לעצמי להשתפר עוד מחר.
בתמונה: ילד שהתקבע על הגירסה המושלמת של עצמו. ככה זה כשמתים.
