10 ימים בגבס
אחרי לילה של כאבים ורחמים עצמיים אני מתעוררת בבוקר עם ההכרה: אין לי שליטה על כלום. ואם אין שליטה - יש שחרור מוחלט. השאלה "למה זה קרה לי?" לא חשובה, אני לא יודעת למה דברים קורים, הם פשוט קורים ואני נמצאת בתוכם בסקרנות ובפליאה. העולם הזה באמת מעניין אם מסתכלים עליו דרך משקפיים סקרניים.
אני מרותקת למיטה ברמה של אפילו לעבור משכיבה לישיבה אני צריכה עזרה, תלות מוחלטת באדם אחר. יש לי רגל אחת בגבס ורגל שניה שלא הולכת לשום מקום. אבל הנפש שלי? היא חופשייה. אני לא בהתנגדות למציאות, אני אחת איתה. מאז שאיתי נהרג, לקחתי שליטה על החיים שלי. כתבתי, הרצאתי, שחיתי, רקדתי. בניתי לעצמי עוגנים לאחוז בהם בתוך התהום. והנה, בשניה אחת, הכל נלקח. החיים יכולים להתהפך עליי בכל רגע אבל שום דבר לא יכול לקרות לי, כי כל מה שיקרה - אני אוכל לו.
איך אני אעשה מקלחת? איך אצליח לעשות פיפי? כמה זמן אהיה מושבתת? איך אסתדר? השאלות האלה מטרידות, אבל במקום לפחד ממה שעוד לא ידוע, אני מאמצת גישה סקרנית: אה, מעניין איך אני אעשה מקלחת… ואז מגלה שזה יכול להיות מאוד מענג כשעודד מקלח אותי ושאפשר להרגיש סקסית גם כשאני סיעודית. הסקרנות אולי הורגת חתולים אבל אותי היא דווקא מרימה.
טלפון מבית החולים. מתקשרים להגיד שקבעו לי תור לניתוח לעוד 10 ימים. אני קצת נבהלת, זה עוד הרבה זמן להיות ככה עם גבס עד מעל הברך, וזו אפילו עוד לא להתחיל החלמה, זו רק תקופת המתנה.
ברגעים שבהם השליטה נשמטת לי מהידיים והמציאות מסרבת להתיישר לפי הציפיות שלי, אני מדמיינת את עצמי שטה על נהר. מתרווחת לאחור ונותנת לזרם החיים לקחת אותי. אבל תמיד עולה השאלה: מתי להתמסר למים ומתי להתחיל לחתור נגד הזרם? אנשים שרצו בטובתי הקיפו אותי בשלל של עצות: "תחליפי בית חולים", "את חייבת ללכת לפרטי", "תתעקשי שיקדימו לך", "תציקי להם כל בוקר, מי שלא צועק לא מקבל", "תדברי עם ההוא מהנהלה, הוא יסדר לך", "אין שום סיבה שתחכי ככה", "אל תוותרי להם, תדרשי תור דחוף", "תבקשי חוות דעת שנייה", "זה מחדל שמושכים אותך", "תפעילי קשרים, בשביל מה יש חברים?". יכולתי להפוך עולמות כדי להקדים את הניתוח, להפעיל לחצים וקשרים, אבל שאלתי את עצמי - זה באמת ייטיב איתי? הקולות החיצוניים של "צריך לזוז" ו"אל תהיי פראיירית" ניסו להשתלט, אבל בחרתי להקשיב לקול פנימי, שקט יותר. הקול שאמר שלפעמים הניצחון האמיתי הוא דווקא בשחרור. במקום לבזבז אנרגיה על מאבקים בבירוקרטיה רפואית, בחרתי לרכז את המאמץ במה שמיטיב איתי, לא להיות לוחמת אלא מחלימה. במקום להפעיל אנשים, בחרתי להפעיל את הגוף במידה, לאכול טוב ולאפשר לטיפול של הסובבים אותי לעטוף אותי בזמן שאני ממתינה לניתוח. גיליתי שמה שנראה מבחוץ כוויתור, הוא בעצם הבחירה הכי מדויקת עבורי.
אנשים אומרים לי: "הגוף שלך ביקש לעצור". נראה שאנשים משליכים עליי את הרצונות שלהם, הם היו רוצים לעצור את מירוץ החיים, אבל אני, אני כבר עצרתי את המירוץ כשאיתי מת. כבר דייקתי את מה נכון ולא נכון לי לעשות, בשנתיים האחרונות זזתי רק בקצב שמתאים לי. כשנשברה לי הרגל לא הרגשתי שאני זקוקה לעצירה או מנוחה, דווקא להתקדמות קדימה אני זקוקה, הרגל לא נשברה כדי שאנוח, היא נשברה בגלל סיבה שאני עדיין לא מבינה.
בתמונה: שקיעה שצילמתי אתמול מעל הכינרת, כדי להזכיר לעצמי מה זמני וחולף ומה ישאר כאן לנצח קבוע.
