יוצאת לשבוע של טיפוס, דמעות ובישולים של אחותי

קבעתי דד-ליין: ב-15 בינואר 2025, יום הולדתי ה-50, אני מגישה כתב-יד! כתב-יד, למי שלא מצוי בעולם הוצאות הספרים, הוא בעצם הטיוטה הסופית של הספר, לפני שהוא מוגש לעריכה. ולא, כבר לא כותבים אותו בכתב יד, למזלנו כבר המציאו את המקלדת. ככל שהתקרב המועד הבנתי שלא אעמוד בו. לא נורא, אמרתי, אז שיהיה בסוף החודש. ינואר חלף וכתב-יד מוכן עדיין אין. נו טוב, הרגעתי את עצמי, אין באמת דד-ליין, אז תגישי בפברואר. ואז הגיע מרץ וכתב היד היה כמעט מוכן אבל כשהתיישבתי לסדר אותו להגשה, פתאום הבנתי! זה בכלל לא צריך להיות ככה! הספר צריך להיות כתוב אחרת לגמרי! אז החלטתי לכתוב אותו מחדש. כן, לפעמים עושים החלטות קיצוניות כאלה. אבל ברגע שהחלטתי לעשות את זה, הפסקתי לכתוב את הספר. כי אפריל הגיע ופסח בא ואז יום הזיכרון. ימי שכול המועד הוציאו אותי לגמרי מאיפוס והקובץ הלא-שלם נותר שכוח בתיקיית "הספר אמא שכולה אהבה", כמו צנצנת ריבה שנדחפה למעמקי המקרר ואף אחד לא זוכר שהיא שם. אלא שאני זכרתי שהוא מחכה לי אבל לא הצלחתי לגייס את הכוחות לפתוח אותו מחדש. בכל פעם שסגרתי לעצמי יום כתיבה ביומן, מצאתי משהו יותר מעניין לעשות כמו להיזרק על הספה ולשחק משחקים מטופשים בטלפון. "זה טוב לי, זה כמו מדיטציה למוח" המצאתי תיאוריות שיתמכו בי, "עוד משחק אחד ויאללה אני פותחת מחשב" הבטחתי לעצמי ולא קיימתי. ואז נהיה צוהריים ואי אפשר להתחיל יום כתיבה בצוהריים, כי עד שאני אתניע כבר יהיה אחר-הצוהריים, ואחר-הצוהריים אני לא מרוכזת, אני אישה של בוקר. ככה עברו הימים והסתבר שהספר לא כתב את עצמו.

פוסטים אני כותבת באימפולסיביות, זה נובע ממני כמעט בלי מאמץ. לעומת זאת, כתיבת ספר דורשת מחשבה, תכנון והתמדה. או כמו שנהוג לומר: את צריכה 10% כישרון ו-90% תחת. ספר עבורי היא כמו טיפוס על הר. אני מאוד מתחברת לדימוי הזה, לקחתי אותו מהספר המצוין של ארנה קזין "לטפס על ההר או איך לכתוב" שקראתי לפני שנים ונזכרתי בו השבוע. אני למשל מאוד אוהבת לטייל. אבל במישור. יש לי רגליים חזקות לטיפוס אבל אין לי מספיק אויר בריאות, סיבולת הלב-ריאה שלי גרועה, וכשאני מטפסת אני מתנשפת וסובלת. הפעם זה קושי כפול, זו לא רק הכתיבה, זה גם התוכן. אני כותבת את השבר הכי גדול בחיים שלי וזה אומר להתעסק כל הזמן בפצע, לחבוש, לדמם שוב, להחליף תחבושת. זה להיות עם הבור, לשבת בתוכו, להתייאש בתוכו, לאסוף תקווה ולטפס ממנו בכוח, לשבת ליד הבור, לדעת שאפול שוב.

אם זה כל כך קשה, למה בכלל אני כותבת ספר? זו שאלה פשוטה שיש לה תשובה מסובכת. הנה רעיון שמצאתי בספרה של ארנה קזין ומבטא חלק מהתשובה: כתיבה היא הדרך שלי לומר אני. להעניק קול להשתאות האישית שלי. זוהי השתאות מסוימת, פרטית, רק שלי, השתאות שלא קראתי בשום מקום אחר, השתאות שאף אחד אחר לא חשב להשתאות.

אז איך אני מתניעה מחדש את הכתיבה? הבנתי שאני צריכה להתנתק, ללכת לאי בודד, לשנות אוירה. חשבתי לנסוע לחו"ל, להתכנס באיזו מערה. בימים כתיקונם אני אוהבת להתבודד, אבל מאז שאיתי נהרג הימים שלי שבורים ותקנה אין, הבנתי שבמצבי להתבודד עשוי להוליד דיכאון ולא ספר. ניסיתי לברר מה אני צריכה, עשיתי רשימה: 1. שינוי אוירה. 2. זמן כתיבה בלי הפרעות. 3. לא להיות מבודדת. 4. שמישהו יכין לי לאכול, כי אני בעצמי שוכחת. ואז התבהרה התשובה: אחותי! אז מהיום ועד סוף השבוע אני הולכת להתנחל ברמת הגולן, אצל גילה אחותי המהממת, לכתוב, לבכות, ולאכול טוב. הלוואי שאצליח להתניע מחדש את הספר. מוסיפה לרשימה סעיף 5 - להכריז על זה בקול. אז הנה אני מספרת לכם, זה הופך את העניין ליותר מחייב. אחלו לי בהצלחה.