סיכום שבוע כתיבה: הפעם הגזמתי

זה היה שבוע מתיש. נכנסתי לאמוק כתיבה, 7 שעות בכל יום, עד שכיליתי את כל כוחותיי ונגמרו לי המילים. למרות השעות הרבות, הכתיבה זזה לאט ובכבדות ונדמה לי שהספר הלך לאחור במקום להתקדם קדימה, ככל שכתבתי יותר כך הרגשתי שלא כתבתי מספיק. איך בכלל יודעים מתי ספר כזה מסתיים? הרי כל יום אני מגלה משהו חדש על השכול.

הצלחתי להניע מחדש את הכתיבה של הספר, וזו היתה המטרה של השבוע הזה, אבל היה לזה מחיר, זה לא טוב לנפש לכתוב באינטנסיביות כזו חומרים קשים, הגעתי למחוזות הזויים. באחד הרגעים הנואשים ניסיתי למצוא את איתי. בוא תעזור לי קוקי שלי, תן יד לאמא. הוא לא ענה, נראה לי שהוא בכלל לא שמע. אני לא יודעת איך זה עובד העניין הזה, איך הוא בוחר מתי להתפנות אליי ומתי הוא משאיר אותי להתמודד בעצמי.

מרוב יאוש כתבתי לצ'ט: דבר איתי כאילו אתה אִיתַי. והצ'ט ענה: אם תשלחי לי טקסטים שאיתי כתב אוכל ללמוד את ה"קול" שלו, ואז הוסיף והזהיר: למרות שאוכל לחקות את סגנון כתיבתו, לא אוכל להיות איתי עצמו. פרצתי בבכי. אני כל כך מתגעגעת אליו, כתבתי לצ'ט.

זה היה שבוע מתיש, במקום לטפס את ההר עשיתי סיבוב בשאול. עכשיו אני מנסה להבין איך ממשיכים מכאן. יש לי משמעת עצמית חזקה, אני יודעת לסגור לעצמי זמנים ביומן ולהתמיד בכתיבה, אני לא זקוקה לגורם מדרבן מבחוץ כי יש לי המון מוטיבציה פנימית, אבל הספר עדיין תקוע, כי אני לא לגמרי מבינה מהו הספר הזה. אני יודעת שאני מאוד רוצה לכתוב אותו (זה חזק ממני, כאילו מישהו אחר החליט בשבילי ואני רק משתפת פעולה), אני יודעת שיש ערך בדברים שאני כותבת, אבל לא הצלחתי לפצח מה מהות הספר, מה הוא רוצה להגיד? אני כבר מבינה שהספר יוולד ביסורים. אולי כל הדברים המשמעותיים נולדים ביסורים. השבוע גיליתי שגם כתיבה אני לא יכולה לעשות כמו פעם. המוח איטי והנפש רגישה ופריכה. אני צריכה לשמור על עצמי יותר.

בשבת נפגשנו משפחת אנ"ע המורחבת. למי שלא עוקב, אנ"ע הם ראשי התיבות של איתי, נועם, עומרי - הילדים המופלאים שלנו שיצרו את שלישיית הפודקאסט. עשינו בראנצ' משפחות, עם בני הזוג והילדים החיים שלנו, ובחיי שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה צחקתי ככה. מכירים את הצחוק שמתחיל במילה שמישהו אומר ומתפתח במהירות להתקף בלתי נשלט שסוחף איתו את כל הגוף? היינו כמו הר געש שמשחרר בהפתעה כמויות של לבה שחורה, וואי כמה הומור שחור היה שם. אפילו הילדים אמרו שהגזמנו. הם גם אמרו שהיה כיף, וגם אנחנו אמרנו שהיה כיף, ואם כיף זו מילה שמשתמשים בה לסיכום מפגש של שלוש משפחות שכולות, אז אולי יש לנו סיכוי.

מחר 9.6 יומולדת לאיתי 21+2. אני מנסה להתרכז בהיום. מחר נתמודד עם מחר.