ליאתי (לא) לבד

עד היום יש אנשים במשפחה שקוראים לי "אָתִי בַד". זה הכינוי שנשאר מהימים שבהם בקושי ידעתי לדבר, אבל הכרזתי עצמאות בכל הזדמנות: "ליאתי לבד", בלי שידעתי לבטא לָמֶד.

כל חיי טיפחתי את ה"לבד" הזה ככוח. אני יכולה לבד, אני אסתדר לבד, אני לא צריכה אף אחד. והנה, ברגע אחד של נפילה בוואדי הפכתי סיעודית. תינוקת בת חמישים שזקוקה לאמא שלה שתגיש לה צלחת ותפנה לה את הצרכים. ואז חדרה אליי ההכרה: אני תלויה לחלוטין. אוכל, מקלחת, שירותים - כל פעולה קיומית דורשת ידיים של מישהו אחר. אני צריכה נוכחות צמודה, 24 שעות ביממה. אמא שלי, אחותי ועודד נרתמים מיד, אבל אני מבינה שזה הולך להיות ארוך ואי אפשר להפיל הכל על שלושה אנשים. אם לא אעשה מעשה, אני פשוט אגווע ברעב על הספה.

באקט הישרדותי, כמעט אינסטינקטיבי, אני פותחת טבלת אקסל, מפרסמת פוסט בפייסבוק ומזמינה את מי שיכול להירשם לתורנות אוכל. אם מישהו היה אומר לי כמה ימים קודם שאני אבקש באופן יזום מאנשים שיבשלו עבורי, הייתי אומרת לו שהוא כנראה לא מכיר אותי ושאין לו מושג על מה הוא מדבר. אבל הנה, אני שכל חיי התעקשתי על להסתדר בעצמי, מניחה בצד את מה שאני יודעת על עצמי, ומבקשת עזרה.

כשהפניות מתרבות, אני מבינה שצריך לנהל את זה יותר חכם. אני פותחת קבוצת וואטסאפ ומזמינה את כל מי שביקשה להושיט עזרה להצטרף. לא צירפתי אנשים בעצמי, זה הביך אותי, אבל מי שפנתה אליי, שלחתי לה קישור לקבוצה והסברתי שיהיה לי יותר קל לעדכן במקום אחד למה אני זקוקה. תוך שעה קורה דבר מדהים: 45 נשים מצטרפות לקבוצה. את מחציתן אני בכלל לא מכירה אישית, הן עוקבות אחריי בפייסבוק, קוראות את המילים שלי, והנה הן כאן, מבקשות להושיט יד. "זו אני? לי דואגים ככה? מה עשיתי שזה מגיע לי?" אני נרגשת ונדהמת מההתגייסות, וברגע הזה אני משחררת הכל ופשוט נותנת לאהבה הזו להחזיק אותי.

קבוצת הוואטסאפ מתגלה כהברקה. היא מסירה את ה'לא נעים' המעיק - אני לא צריכה לפנות לאף אחת אישית ולהביך אותה אם היא לא יכולה לעזור, אני פשוט כותבת בקבוצה: "צריכה שיביאו תרופות", "צריכה הקפצה לרכבת עבור מיקה", "צריכה לשלוח משהו בדואר". אני לומדת לבקש עזרה מדויקת, בלי ציפייה, מתוך ידיעה שמי שתיתן, תיתן מהמקום שהיא יכולה ומתאים לה. זה הכוח של קהילה, נתינה שזורמת באופן טבעי, בלי טיפה של אילוץ.

וזה מתגמל. מאוד. הבית שלי הופך למקום מפגש של טוב. נשים מקסימות נכנסות עם סירים, ואני זוכה לטעום טעמים של בתים אחרים ולגלות עולמות חדשים. טליה המורה שלי ליוגה באה לעזור לי להניע את הגוף, ענת עושה לי תרגילי כושר, אבישג נותנת לי טיפים בפיזיותרפיה, נילי באה להחליף לי תחבושות, הילה מפנה ימי עבודה ובאה להיות איתי ותמיד מביאה עוגיות טעימות, מיכל לא מפספסת אף הזדמנות לעזור: אוכל, כביסה, קניות, דואר, הקפצות, תומר מגיע עם ארגז עמוס כל טוב מהחממה של שירלי ונשאר לשמור עליי כל היום, וגם תמר, מירית, שרית, ענת, נויה, שני, רקפת, נורית, יוכי, איילת, טלי, עינב, מלכה, ליאת, אורית, גל, אוריין, יפעת, גלית, יורם, ראומה, מוריאל, סמדר, קוקה, מירב, רחלי, שגית, אורלי… חלקן הגיעו מרחוק מאוד. כל כך הרבה לבבות נדיבים אני פוגשת בעת הזו.

אני זוכה לזמן איכות עם אמא שלי, אחותי מסדרת, מארגנת, דואגת ומפנה את עצמה להיות איתי, עודד מגיע כל ערב לשיגרת מקלחת והתארגנות לשינה, ולמרות הרתיעה שלו ממחטים, הוא מזריק לי כל יום קלקסן לבטן כמו מקצוען. פתאום, מה שהכי הפחיד אותי בהוראות של הרופא הופך לעוד רגע קטן של קרבה.

אני מוקפת באנשים שאוהבים אותי, וזה מרגיש מופלא. כל מי שנכנס אליי הביתה אומר שאני נראית טוב. אני באמת מרגישה טוב. באופטימיות הממכרת של אותם ימים שלפני הניתוח, אני אפילו אומרת לעצמי שהנה קיבלתי זמן לסיים לכתוב את הספר שלי "אמא שכולה אהבה". אחרי הנפילה בוואדי אני בשיאה של התרוממות רוח, משתכשכת בהנאה בבריכה של אהבה וסקרנות, ובכלל לא צופה את התהום שמחכה לי מעבר לפינה.

בתמונה: דברים שאפשר לעשות על הספה.