לשתול שתיל צעיר בלב סופה

בשבוע החולף, כשהירח המלא של ט"ו באב עמד באמצע השמיים, הרהרתי בשאלה מה זה אומר "לחגוג אהבה". בראשי עלו תמונות של זוגות מאוהבים משיקים כוסות יין מלאות ומביטים אל השקיעה, כשברקע מנגינה קלילה, מתוקה וזורמת, כאילו חגיגות האהבה שמורות רק למי שליבם שלם ובטוח ואין שם מקום למי שצועדים בעולם בלב שבור וקטוע. הרמתי את עיניי למעלה, אוספת בדימיוני את האור הרך של הירח ומכוונת אותו אל האהבה שלי ושל עודד. מנסה להביט בזוגיות שלנו במבט שלא נבהל מהחשיכה, שלא מבקש להעלים את הפצע, אלא מניח מקום חומל גם למה שכואב. זוגיות פרק ב' שנבטה חצי שנה בלבד לפני מותו של איתי, והיא שתיל צעיר שנאלץ לצמוח בתנאי סערה.

בתום השבעה לקחתי את עודד לשיחה. "תברח כל עוד אתה יכול", אמרתי לו, "הפצע שלי זה לכל החיים, לי אין ברירה אבל אתה לא חייב לחיות עם שכול. אנחנו רק חצי שנה ביחד", הדגשתי את פרק הזמן שמאפשר לו נקודת יציאה בכבוד, "אני ממש אבין אם תגיד לי, מצטער, זה גדול עליי". עודד ניער אותי מחרדת הנטישה, הסתכל עליי עם עיני התכלת היפות שלו ואמר: "אני רוצה להיות איתך, האסון הזה קרה לך אז הוא קרה גם לי". ומאז הוא איתי, בתופת הזו שנקראת לאבד ילד.

עודד פגש את איתי פעמים ספורות בלבד. חצי שנה היא הרף עין, כמו לראות נוף דרך חלון של רכבת נוסעת - הצצה מהירה, חטופה, אבל כזו שמשאירה בלב שלך משהו. הם לא צברו חוויות, אבל עודד זוכר את לחיצת היד ביניהם כשנפגשו בפעם הראשונה. גם אם לא ממש הספיק להכיר את איתי, הוא לפחות ראה אותי איתו, והיה עד לחיים הקודמים שלי רגע לפני שקרסו.

לפעמים נדמה לי שהזוגיות שלנו נוצרה בין שני לוחות טקטוניים עצומים שנגעו זה בזה - לוח האסון ולוח החיים החדשים. עודד בחר לבנות איתי חיים משותפים ממש על קו השבר הזה, הוא ראה את הלוחות זזים בזמן אמת. לפעמים האדמה תחתינו רועדת בחוזקה, אבל דווקא בתוך הטלטלה, החיים מורגשים בעוצמה הכי חשופה ומזוקקת שלהם, ויש בזה כאב וגם הרבה כוח ויופי.

עודד תייר במדינת השכול שאני בה אזרחית קבועה. הוא לומד את המנהגים, מכבד את חוקי המקום, אבל הוא תמיד ישאר זר. בלב שלי יש המון מקום לעודד אבל יש חדר אחד ששייך רק לי ולילד שלי. עודד יכול לשבת איתי על מפתן הדלת, להציץ פנימה, להביא לי כוס מים כשאני שם ולהחזיק לי את היד, אבל הוא לעולם לא יוכל להיכנס ולגור בתוך החדר הזה איתי. הבדידות הזו בתוך הביחד היא לעיתים מאוד קשה. אבל אולי אם הייתי עם בן זוג שכול, היינו עלולים לטבוע יחד, ולא בטוח שהיינו מצליחים להרים אחד את השניה. דווקא בגלל שעודד מחוץ למעגל הישיר, הוא עוגן יציב. כשהגלים שלי גבוהים, הוא עומד על היבשה ויכול למשוך אותי למעלה, כי המים לא מכסים לו את הראש.

לפעמים אני פוחדת שאם אבכה יותר מדי, אם אשקע, המשקולת שלי תכריע גם אותו. מתי יגיע הגבול שבו הוא יגיד שזה גדול עליו ויתרחק? אבל עודד לא מתרחק, הוא רק מתקרב יותר ויותר, ולפעמים אני לא יודעת מה מפחיד יותר.

השבוע נסענו לים בשעת אחה"צ נעימה. בדרך לשם הציפו אותי דמעות. אמרתי לעודד שאני מקנאה בקלילות שלו, בחופש שלו מהמשא הרגשי הכבד, ביכולת שלו פשוט להנות. קנאה היא תמיד מראה לחלק חסר בעצמנו, אני מתגעגעת לליאת שלפני, שהייתה קלילה ושמחה, זו שהוא פגש בחצי השנה הראשונה. אבל תראי - הוא אמר ומנה את כל הדברים הקלילים שעשיתי השבוע, את הביקור אצל חברת ילדות שלי בערבה, את היוזמה לנסוע לים, את המקום שהזמנתי לנו במסעדה - תראי איך בכל המקומות האלה התפרצה ממך השמחה. לפעמים אני זקוקה למישהו שיזהה את הניצוצות הקטנים של השמחה וילכוד אותם עבורי בזמן אמת. כשעודד משקף לי אותם, הוא מזכיר לי שהחלקים מהחיים הקודמים שלי לא אבדו עם האובדן, הם רק זקוקים לזמן, לסבלנות, ולמבט אוהב שיעזור לי לטפח אותם.

אנשים מפחדים מקווי שבר, רובנו מחפשים מישורים בטוחים. אבל אני יודעת שדווקא במקום שבו המוות והחיים מתנגשים זה בזה בכל יום מחדש, האהבה, אם היא מספיק אמיצה, יודעת למתוח גשר יציב מעל התהום.

בתמונה: אוקטובר 23, כמה ימים לפני המפץ הגדול.