סיזיפוס על אופנוע
לאחרונה עודד חזר לרכב על האופנוע. השורה הזו לבדה מעבירה בי תחושת רעד בגוף. מי שעוקב אחריי יודע כמה אובדנים חוויתי בשנים האחרונות, גירושים, אובדן פרנסה, מעבר דירה. איבדתי ילד. הנפש שלי צמאה עכשיו ליציבות, לשקט ולביטחון. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד עוד. כשהאופנוע נכנס לתמונה, נלחצו אצלי בבת אחת כל המקומות המבוהלים.
הפחד שמשהו יקרה לעודד התערבב מיד עם חרדה עמוקה יותר: שהתחביב הזה ישתלט לו על החיים וידחוק אותנו החוצה. הרכיבה זו חוויה שאני לא יכולה להיות שותפה לה, אני לא אוהבת אופנועים ופחדתי שבשבת בבוקר, במקום טיול זוגי ברכב אל השקט של הגליל, הוא יפליג לבד למסעות של אדרנלין. ואולי הכי מפחיד, שהריגוש המטורף על האופנוע יגרום לזמן הפשוט, הרגיל והאינטימי שלנו יחד להרגיש לו סתמי ומשעמם.
מייד עטיתי על עצמי את הגלימה של השופטת: "מה אתה צריך את השטות הזו?" חשבתי שזה סתם צורך ילדותי בריגוש, "אי אפשר למצוא דרכים רגועות יותר להנות מהחיים?"
כשאני מרגישה שהאדמה רועדת, המנגנון האוטומטי של המוח שלי הוא לקחת את התחביב או הצורך של עודד ולהקטין אותו, לרדד אותו ל"ילדותי", "מיותר" או "חסר אחריות". השיפוטיות הזו היא לא מתוך רוע, היא רק כסות רגשית שנועדה להסתיר את המקום הכי חשוף, מבוהל וכואב בתוכי, שמפחד לאבד את מה שחשוב לי. אמרתי לו "די, אני לא יכולה יותר! כשאתה על האופנוע, אני יושבת בבית בחרדה ולא מתפקדת, תפסיק עם זה". והוא הפסיק לתקופה, ישב בבית מבואס, בוהה בקסדה שלו כמו ילד שפינצ'רו לו את הכדור.
האם בשם הפחד שלי לאבד, לגיטימי שאמנע ממנו את הרצונות שלו?
כמה מדהים זה היה אם עודד פשוט לא היה אוהב אופנועים? או כמה מדהים זה היה אם אני הייתי עפה על זה, לובשת מעיל עור ומשתגעת איתו ברכיבות? אבל שתי המציאויות האלה לא קיימות. לפעמים אני צריכה להבין שאין לי יכולת לשלוט במציאות או לשנות אותה, אלא פשוט להיכנע לה. בעצם הכניעה הזו, משהו מופלא קורה: אני הופכת לבעלים של החיים שלי. כשאני מפסיקה להילחם במציאות, היא כבר לא יכולה לנצח אותי.
חשבתי על סיזיפוס, הנדון לדחוף סלע ענק במעלה ההר שוב ושוב, רק כדי לראות אותו מתגלגל חזרה למטה. מה היה קורה אם סיזיפוס היה מחליט יום אחד פשוט לעזוב את הסלע וללכת משם? הסלע היה מפסיק להיות הדבר הנורא שמכביד ומחרב את חייו, וחוזר להיות סתם עוד אבן המונחת למרגלות ההר.
עכשיו בכל פעם שעולה בי חרדה, אני מתייחסת אליה כהזמנה לפגוש מקום פצוע בתוכי שזקוק לריפוי ולביטחון. ועם זאת, אני לא רוצה להישאר לבד עם הקושי, מותר לי לבקש אמפתיה. ביקשתי מעודד שנעשה טקס פרידה קטן בכל פעם שהוא יוצא לדרכים, ושיבוא לחבק אותי ברגע שהוא חוזר, כדי שהגוף שלי ידע שהוא בבית, שהוא פה איתי.
עודד היה רוצה שאני אפרגן, שאשמח בשבילו בכל פעם שהוא יוצא לסיבוב, כי כשהוא נוסע בידיעה שאני בכאב ובחרדה, קשה לו להנות. זה כבר השיעור שלו ללמוד להיות נאמן לבחירות שלו בלי להזדקק לאישור חיצוני, ולקחת בחשבון שאי אפשר לרצות את כולם, לפעמים הבחירות הנכונות לנו מכאיבות לאחרים, ועדיין מותר לנו לבחור בהן.
אני לא חייבת להבין הכל כדי לאהוב. מותר לי לא להבין את הבחירה של עודד לעלות על האופנוע, מותר לי אפילו לחשוב שהבחירה שלו היא טעות. אבל יש מרחב שבו אני יכולה להפריד בין הבחירה לבין האדם. אפשר לא לאהוב את המעשה, ועדיין לאהוב במלאות את האדם שבחר אותו, ולכבד את זכותו ללכת בדרכו.
בסופו של דבר, האהבה האמיתית אינה נמדדת בהיעדר פחדים או בהתאמה מוחלטת של הצרכים, אלא ביכולת להגיד: אני רואה אותך. אני כואבת את הפחדים שלי, אבל אני סומכת על האהבה שלנו שהיא עמוקה ויציבה מספיק כדי לשאת את החולשות ואת הבחירות של שנינו.
בתמונה: השתעשעתי עם ג'מיני וביקשתי ממנו סרטון
