דברים שלא הייתי עושה אם איתי היה כאן
לפני כמה ימים חזרתי מאוגנדה. לפני שנה השתתפתי במסע אימהות שכולות למונטנגרו, ושם, תוך כדי ראפטינג בגשם שוטף, כשאנחנו נרטבות מלמעלה ומלמטה ונקרעות מצחוק, הרגשתי שחזרה אליי שמחת החיים. כשחזרתי לארץ החלטתי שאעשה כל מה שאוכל כדי שכל אימא שכולה שרוצה בכך תזכה לצאת למסע כזה. הפעם יצאתי לאוגנדה כנציגת העמותה Journey4Hope, ללוות את האימהות שזה להן המסע הראשון. בצירוף מקרים מעניין שמקפל בתוכו את כל כובד המשקל של החיים החדשים שלנו, ממש באותם ימים, מיקה הבת שלי הדריכה משלחת של אחים שכולים שיצאו לקאמפ בארה"ב, תחת ארגון FIDF.
שתי הנסיעות הללו נכנסות לקטגוריית "הדברים שלא היינו עושות אם איתי היה כאן". בספרות המקצועית קוראים לזה "צמיחה פוסט-טראומטית". מושג שמנסה לארוז יחד שתי מילים שלא יושבות בנחת אחת ליד השניה: צמיחה וטראומה. בהרצאות שלי אני מספרת איך הבן שלי נטמן באדמה ואני צומחת מתוכה. הטראומה היא הדשן של הצמיחה ואי אפשר להפריד את השורשים מהאדמה החרוכה שבה הם נאלצו לצמוח.
ביער השימפנזים באוגנדה הראתה לנו המדריכה עץ בן שלוש מאות שנה. הסתכלתי על הגזע העצום והרחב, וחשבתי על כל מה שהעץ הזה ראה. הוא היה כאן הרבה לפניי, והוא יישאר כאן הרבה אחריי. מול הענפים הגבוהים שלו הרגשתי איך אני מצטמצמת לנקודה קטנה בציר הזמן האינסופי של היקום. ואם אני רק נקודה חולפת, חשבתי, אז גם איתי. במחשבה המוזרה הזו היה משהו כמעט מנחם, פרופורציה קוסמית שמרחיבה את הנשימה לרגע ומזכירה שהחיים והמוות גדולים מאיתנו.
אחר כך בסוואנה ראינו אנטילופה מניקה את הבמבי הקטן שלה. התמלאתי געגועים מכאיבים. שלוש שנים הנקתי את איתי, כמה אהבתי את פעולת ההזנה הזו כשהוא מכורבל בחיקי. אל מול הזמן האינסופי של העץ העתיק, זה היה רגע של הווה מוחלט. במקום שבו הטורפים אורבים בכל פינה, אימא אנטילופה פשוט עשתה את מה שהטבע ייעד אותה לעשות - להרפות, להזין, לבחור בחיים ברגע הזה ממש, בלי לדעת מה יהיה ברגע הבא.
מסע אימהות שכולות לאוגנדה הוא מסוג הדברים שהלוואי, הלוואי שלא הייתי מגיעה לעשות לעולם. ומצד שני, בתוך המזל הרע הזה, איזה מזל פלאי ומשונה שאני זוכה לעשות אותם.
בתמונה: גור יונק
