שנתיים של געגוע לאיתי
ביום שישי התאספנו סביב קברו של איתי האהוב שלנו שעבר לעולם אחר, בדיוק היום ה-2 בנובמבר, לפני שנתיים.
אזכרה זה אירוע שעדיין לא החלטתי מה אני מרגישה כלפיו. רוב הזמן הייתי רוצה לדלג מעליו, לארגן לעצמי יום שיכחה ולא יום אזכרה.
אלה המילים שנשאתי מעל קברו, נמנעת בכל כוחי מלהביט על הכרית של המצבה, לא לפגוש את שמו חקוק באבן.
________________________
איתיתוי קוקי שלי, מוזר לי פתאום לדבר אליך ככה מול כולם, הרי את השיחות שלנו אנחנו עושים בשקט, בלי קול, בינך וביני, ואולי ביני וביני, אני לא באמת יודעת, אבל אני מרגישה אותך איתי.
האמת היא שלא כל כך רציתי להיות פה. אני ממעטת להגיע לכאן, לקבר שלך. כאן אתה כל כך מת, זה בלתי נסבל איתי, אתה שומע, זה בלתי נסבל. בתוכי אתה חי, את כל 21 השנים הקצרות והמלאות כל-טוב שלך, מרגע שהונחת על החזה שלי כשיצאת ממני, ועד החיבוק האחרון שלנו לפני שנכנסת לעזה ויצאת מהעולם הזה.
לפעמים אני מרגישה את הדופק שלך פועם בתוכי, כמו אז כשראיתי את ליבך לראשונה בשחור לבן, נקודה קטנה פועמת על מסך. אבל עכשיו לא ברור לי מי הרחם ומי העובר, ומי עוטף את מי. האם זה חבל טבור או חבל תליה שכרוך סביבי? חבלי לידה שזורים בחבלי מיתה. לפעמים אני רוצה למות כמותך, להיות אחת איתך. כמו שהיינו לפני שנפרדת ממני, לפני שילדתי אותך. מה לך ולאבן הזו, הדוממת. השם שנתנו לך כשנולדת לא שייך לכאן, הוא צריך להיות חרוט על תג השם שתענוד על מדי הטיס שלך. העיניים שלך תמיד היו נשואות לשמיים, מה פתאום עכשיו אתה באדמה?!
לפעמים אני רוצה לצרוח: דיייייייי מספיק! תחזירו לי את הילד שלי בחזרה.
אבל אתה לא תחזור נכון? זה סופי וחתום וגמור המוות הזה. זה בלתי נסבל איתי, זה בלתי נסבל.
אתה יודע, את הדרכון שלך אני שומרת צמוד לדרכון שלי ובכל פעם שאני מוציאה את שלי, אני מדפדפת בדרכון הריק שלך, חידשת אותו זמן קצר לפני שנפלת, והוא היה אמור להתמלא בחותמות מכל העולם. אני מסתכלת בתמונה שלך ואומרת: ברור לך שאתה טס איתי! זוכר את התוכנית שלנו? אתה תהיה טייס ואני אתלווה אליך. השתעשענו בזה לא מעט: אמא, יש לי טיסה מחר לבנגקוק ויש מקום פנוי... יאאא איתי, ברור שאני באה!
אני טסה המון מאז שנהרגת, תמיד אהבתי נסיעות, להיות בתנועה, לנחות בארצות רחוקות. עכשיו זו הדרך שלי להישאר בחיים, לעלות ולרדת ממטוסים. שם באויר אני הכי קרובה אליך, מתיישבת מעל הכנף כמו שאהבת ועוקבת אחרי תנועת המדפים הנסגרים-נפתחים.
עכשיו כשיש לך כנפיים של מלאך אני לא צריכה לספר לך מה קורה כאן למטה, אתה הרי רואה הכל מלמעלה.
תראה את מיקה האלופה, זוכר איך היא היתה מקטרת שאתה חופר לנו על הטנק? אז עכשיו זו היא שחופרת, מדריכת שיריון היא נהייתה, היית מאמין? אני כל כך מתגעגעת לשמוע אותך אומר: אני לא מאמין שאחותי הקטנה חוגגת בת מצווה, אני לא מאמין שאחותי הקטנה קיבלה צו ראשון, מיקמיק אני לא מאמין שיש לך רשיון! מה זה, איך אחותי הקטנה כבר סיימה י"ב?! ככה תמיד היית, אף פעם לא מאמין שאחותך הקטנה גדלה. אתה מאמין שהיא חיילת?! שהיא זו שעכשיו מביאה לנו מדים מאובקים מהחול של שיזפון?!
וליזה שלך כבר הספיקה לטייל במזרח וחזרה. שמע, איזה טיול של אמיצות היא עשתה! והיא התעקשה להוציא ציון טוב בפסיכומטרי ועל מכינה ולא ויתרה, ועכשיו היא לומדת באוניברסיטה, היית כל כך גאה בה. אבל אתה מבין את האבסורד? תמיד היית גדול ממנה בשנה, עכשיו זו היא שגדולה ממך.
זו הצרה עם המוות, החיים של כולם ממשיכים חוץ משלך. עומרי מתגייס, דניאל חגג בר מצווה, מאיה השתחררה. החברים שלך מטיילים, לומדים, עוברים לגור בדירה עם שותפים. ואיפה אתה איתי, מה בדיוק אתה עושה שם למעלה? אנחנו מתגעגעים אליך נורא.
אני מדברת וכותבת הרבה על לשחרר אחיזה, להסכים להיפרד ממך, לקבל את העובדה הנוראה שלעולם יותר לא אוכל לחבק אותך. לגדל שמחה סביב הכאב, לחיות חיים טובים, אני באמת מנסה. אבל כאן, מול הקבר שלך אני לא מצליחה, אני רק רוצה לעקור את האבן ממקומה, לזחול ולהתאחד איתך מתחת לאדמה.
אין סוף מרים להספד הזה, באמת שניסיתי למצוא מילים של תקווה, אבל התקווה כנראה יכולה להתעורר רק מחוץ לבית הקברות, פה השמיכה של העצב מכסה. כאן אתה כל כך מת, זה בלתי נסבל איתי, זה בלתי נסבל.
בתמונה:
גל היה הנהג בצוות הטנק של איתי. ב-2 בנובמבר 2023 הם שהו במיגנן אחרי שבוע אינטנסיבי של לחימה. זה היה זמן מנוחה, התארגנות, צבירת כוחות לקראת הקרב הבא.
גל ואיתי ישבו על הצריח, כשלפתע הגיחו מחבלים וירו לעברם. גל הספיק לקפוץ לתוך הטנק. איתי נפגע ונפל.
איתי מאוד אהב והעריך את גל, כששיבצו אותם יחד לטנק בכניסה לעזה, איתי אמר לי: אני רגוע, יש לי בצוות את הנהג הכי טוב בפלוגה.
גל היה האחרון שדיבר עם איתי לפני מותו.
באזכרה הוא סיפר לי, קצת בחשש, שהוא אייר את הרגע הנורא ההוא.
2.11.2023 14:50 ירייה אחת ונגמר.
איור: גל אופן
