אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות

אופיר הגיע לאזכרה עם שקית מלאה ספרים. אופיר תמיד מדבר איתי דרך מילים יפות של אחרים (אם כי הוא כותב גם מילים נהדרות משל עצמו), הוא שולח לי טקסטים מרטיטי נפש, מילים שנוגעות בעומקים. השקית נחה על שולחן המטבח והמתינה יחד איתי עד שהסקרנות שלי תתעורר. חזרתי מלאה וגדושה מהאזכרה, הסקרנות מנמנמת בתנאים כאלה, היא זקוקה לריקות כדי להתעורר, ולי לקח כמה ימים להתרוקן.

על כריכת הספר הראשון ששלפתי מהשקית הופיעה הכותרת "מהי השראה? פסיכואנליטיקאים ויוצרים תוהים על סוד קסמה". המילה "פסיכואנליטיקאים" הרתיעה אותי, אין לי כוחות להתמודד עכשיו עם דברים מסובכים. בכל זאת פתחתי את הספר. לא היתה לי סבלנות לקרוא את תוכן העניינים, אז עילעלתי בין הדפים וגיליתי שיש שם שיחה עם דויד גרוסמן על כתיבה, יצירה והשראה. הופה! קראתי, אני תמיד מתנפלת על טקסטים של דויד גרוסמן. הפעם לא התנפלתי, סקרנותי גברה ומשכה אותי לעלעל עוד בספר, אז רק סימנתי לעצמי לחזור לגרוסמן בהמשך. תפס אותי פרק מספר 7: השראה היא הדבר עם הנוצות. התיישבתי לקרוא. בתוך הפרק גיליתי הפנייה לספר "אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות" של מקס פורטר, זה כבר סקרן אותי ממש, אז נכנסתי ל"עברית" ותוך שתי דקות הספר הדיגיטלי היה פתוח לרווחה על המסך שלי. אני כל כך אוהבת את הטיולים האלה, שהמילים מושכות אותי למחוזות מפתיעים ואני הולכת אחריהן שבויה כמו אחרי צלילי החלילן.

בספר של פורטר איש מאבד את אישתו ושני ילדים את אימם. לאחר מותה מופיע על מפתן ביתם עורב שחור ואימתני, פולש אל הבית ומתנחל אצלם. הוא הופך לחלק מהמשפחה, לפעמים כמו צל שמלווה אותם ולפעמים כאילו העורב בעצמו הוא בעל הבית.

כשחברו של האב דואג לשלומו ומציע לו להמשיך הלאה, האבא עונה: "בטח, אנחנו ממשיכים הלאה. אנחנו מתקדמים, אנחנו דוהרים בחלל המזדיין כמו שלוש נקניקיות בלי ברקסים", ואילו לנו הקוראים הוא מספר: "הקונספט של להמשיך הלאה מתאים לטיפשים, כי כל אדם נבון יודע שאבל הוא פרויקט לטווח ארוך. אני מסרב למהר. הכאב המוטח בנו אינו מניח להאט או להחיש או לתקן."

לקראת סוף הספר העורב מחליט שהגיע זמנו לעזוב.

"איש: אני אגמור להתאבל? ציפור: לא, בכלל לא. אתה גמרת להתייאש. להתאבל אתה עוד ממשיך, ובשביל זה אתה לא צריך עורב. איש: אני מסכים. זה משתנה כל הזמן. ציפור: האבל? איש: כן."

המילים האלה הדהדו בי ואיתם חזרתי לפרק 7 בספר "מהי השראה" ושם הבנתי משהו דרך הקטע הבא:

"ההשראה מסרבת לרוויה ומסרבת לרוות. היא נודדת, כמרי פופינס, עם כיוון הרוח. היא אינה נודדת משום ש"סיימה את מלאכתה". היא נודדת משום שהנדודים עצמם הם הגילום המהותי ביותר שלה. משום שהיא תנועה שלעולם אינה מגבילה את עצמה לטווח הפרוס בין שתי נקודות ציון אלא יוצרת את המסע שלה ללא תלות בנקודת המוצא או הסיום שלו, כהרפתקה שמטרתה היחידה, היפה מכל יופי, היא ההרפתקה עצמה"

גם לאבל שלי אין נקודת סוף, אם כי בהחלט היתה לו נקודת התחלה. האבל שלי הוא החיים עצמם מעכשיו והלאה, הוא ישות חיה ומשתנה כל הזמן, אם אני מתבוננת בו בסקרנות הוא הופך להיות הרפתקה. הוא לא יעזוב לעולם, הוא יחיה בתוכי ואני אחיה מסביבו. כמה השראה יש באבל כשאני מסכימה לחיות איתו ככה.

בתמונה: ילד שחלם להיות טייס אבל במקום להטיס ציפור מברזל הוא פיקד על זחל מפלדה. ילד שסיפור חייו הוא השראה.