הזדמנות לדבר שוב על אהבה

השבוע הגיעה אליי מישהי לאסוף את הספר "יחסים פקוחים" שהזמינה באיסוף עצמי. שאלתי אותה את השאלה שאני תמיד שואלת: "איך הגעת לספר?" "בזכות איתי" היא ענתה, וכשראתה את המבט המופתע שלי היא הסבירה שנתקלה במקרה בפוסט שכתבתי על איתי, מפה לשם התחילה לעקוב אחרי וכשראתה את כותרת הספר מתנוססת בראש עמוד הפרופיל שלי, היא נדהמה. "שלוש שנים" היא אמרה, "אני עסוקה בנושא הזה, אולי הספר הזה יעשה לי סופסוף סדר". "מצחיק" אמרתי לה, "כשאיתי היה בחיים הוא היה מיחצן את הספר בכל מקום. הוא סיפר עליו למורים שלו, ליועצת בית הספר, לחברים שלו, הספר עבר מיד ליד בפלוגה. משעשע שהוא ממשיך ליחצן אותו גם מלמעלה". הזמנתי אותה להכנס. על השולחן בפינת האוכל היו פזורים דפים מודפסים של הספר החדש שאני כותבת. "יחסים פקוחים" מספר סיפורים של אחרים, בספר החדש "אמא שכולה אהבה" אני מספרת את הסיפור שלי. היא התיישבה ודיברנו, היא סיפרה על המקום בו היא נמצאת במערכת היחסים שלה, ואני סיפרתי על המקום שלי, ופתאום גיליתי שעדיין יש לי מה להגיד על "יחסים", הנה חוזרים אליי עוד כמה חלקים מהחיים הקודמים שלי. כשהיא קמה ללכת היא אמרה: "אלה בטח ימים מורכבים לפני האזכרה". "מאוד מורכבים" עניתי בגרון חנוק, "תודה שאיפשרת לי לדבר על דברים מפעם, ותודה לאיתי ששלח אותך לכאן". התחבקנו, וכשהיא יצאה הדמעות פרצו ממני והבכי טלטל לי את כל הגוף. בכי של התרגשות מחיבורים מהול בתחושת החמצה גדולה. אני מתרגשת מקסמים שאיתי עושה מלמעלה ושואלת למה הוא לא איתי כאן למטה?! את יופי אמא, שמעתי את איתי לוחש לי, אני יודע שהאזכרה מכאיבה לך, אז רציתי להזכיר לך שיש דברים יותר חזקים מהמוות, תמשיכי לדבר על אהבה.

בתמונה: טירונות. איתי צילם ושלח לי. הוא היה שגריר נלהב של הספר, "אמא, אפשר לקחת ספר לבסיס? החבר'ה רוצים לקרוא". נתתי לו כמה עותקים והם עברו מחייל לחייל בפלוגה, ואיך שמחתי שהילדים האלה עסוקים באהבה ולא במלחמה.