כשנפלתי על הכתפיים של מיקה
שלב 2 - הניתוח
יותר מהניתוח עצמו, הטרידה אותי מחשבה אחת: איך שוב אני צולחת את 42 המדרגות שמפרידות בין הבית שלי לכביש? כשאני עם רגל ישרה בגבס ברור היה שצריך אמבולנס. הפעם ניסיתי לחסוך בעלויות והזמנתי חברה פרטית ולא את מד"א. טעות. האמבולנס הפרטי הגיע עם איש צוות אחד ומוטיבציה של "תנו לתקתק וללכת", ובלי ציוד שמתאים להעלאת פצועה במצבי במדרגות. כל הסיטואציה הכניסה אותי ללחץ ועצבים. מזל שעודד נשאר רגוע ועשה את הדבר הפשוט וההגיוני - שלח את הפרטי לדרכו והזמין את מד"א.
זה גרם לעיכוב בזמנים ואני נלחצתי שאנחנו מאחרים לשעה שהזמינו אותי לאישפוז, כאילו שבבית החולים מישהו מחכה רק לי עם שטיח אדום, וכאילו שלא יתנו לי במילא לחכות שעות עד שיקבלו אותי. בסוף הגיע הצוות של מד"א, נהג ושני מתנדבים חמודים שנראו כאילו רק אתמול סיימו יסודי. יחד עם עודד, הם סחבו אותי על האלונקה במעלה המדרגות. כל הדרך למעלה התפללתי שהנוער מספיק חזק ואף אחד לא ישמוט אותי. הם היו אלופים.
בנסיעה לבית החולים לא התאפקתי ושאלתי אותם אם יצא להם כבר לעשות החייאה. הם סיפרו שכן, אבל שלא הצליחו להציל. אז סיפרתי להם על הילד שלי, שגם אותו אי אפשר היה להציל. מיקה, שישבה ליד הנהג, זרקה לי את המבט הזה שלה ואמרה: "איך זה שבסוף תמיד את מספרת לכל מי שאת פוגשת שאיתי מת?" אחרי סדרת בדיקות והכנות לניתוח, הגעתי למחלקה. עודד חזר הביתה ומיקה נשארה לעשות איתי את הלילה. רגע לפני שאני מתמקמת לישון הגיע רופא להחתים אותי על טפסי ההסכמה לניתוח, ותוך כדי זרק לי באגביות: "הבאת מגף?"
"מגף? אף אחד לא אמר לי שצריך מגף".
"כדאי", הוא ענה ביובש, "ככה נחסוך לך את הגבס".
רציתי לצרוח עליו, מאיפה אני אמורה להשיג מגף אורתופדי בעשר בלילה, כשהניתוח בשבע בבוקר?! למה לא הודיעו לי מראש, הרי ידעו שאני באה לניתוח, למה הכל חובבני בארץ הזו???
אבל לא צעקתי, רק שאלתי בשקט: "איפה משיגים מגף?"
הרופא הצביע על מיקה: "תשלחי אותה מחר על הבוקר לחנות ממול, ושתבקש שיכניסו לנו את המגף ישר לחדר ניתוח".
הסתכלתי על מיקה והלב שלי נחמץ. שוב אני מטילה עליה משימה, שוב היא צריכה לתפעל את העולם עבורי והנטל נופל על הכתפיים שלה. במקום להיות האמא שמגינה עליה היא צריכה עכשיו לדאוג לי. הנהנתי לעבר הרופא והלכתי לישון עם המחשבה על המגף הזה, שהפך פתאום למבחן נוסף ביכולת שלי לבקש וביכולת שלה לשאת.
למחרת ביליתי ארבע שעות בחדר ניתוח. תכלס אפשר לקרוא לזה בילוי כי לא בכל יום את זוכה לשינה עמוקה כל כך. רגע לפני שהמרדימה החייכנית מזריקה לי את החומר, אני מסתכלת לתקרה ומתחננת: בבקשה בבקשה שאתעורר מזה. למרות שמאז שאיתי חתך מפה אני אומרת לפעמים שלא איכפת לי למות, אני מגלה להפתעתי שאני ממש לא רוצה למות.
את שאר היום העברתי בריחוף של התאוששות מההרדמה, מחוברת ומנותקת לפרקים. תוך כדי חשבתי מחשבות ממש מעניינות וחבל שאני לא זוכרת כלום. בזמן הזה הטלפון של מיקה לא הפסיק לרטוט. כולם התקשרו ושלחו הודעות. כולם רצו לדעת מה איתי. נדמה לי שבתוך הדאגה הכנה לשלומי הסתתר צורך עמוק של הסביבה בשליטה, בידיעה, בלהשקיט את החרדה של עצמם. כולם שאלו את מיקה מה שלום אמא, אבל אף אחד לא שאל מה שלומך מיקה.
אימהות לא צריכות לקבור ילדים, וילדות לא צריכות לטפל באימהות. אחד הדברים הקשים לאחים שכולים הוא שמצפים מהם לדאוג להורים שלהם. זו החוויה שמלווה את מיקה בשנתיים האחרונות, כל מי שפוגש אותה שואל מה עם ההורים, מעטים זוכרים להתעניין בה. תוסיפו לזה אמא שכולה עם רגל שבורה, וילדה שנשארה יחידה והמצב מסלים. כשהתאוששתי סופסוף מההרדמה והתודעה הצלולה חזרה אליי, ראיתי שהיא על סף קריסה. תזכרו את זה, זה עוד ילווה אותנו בשבועות הבאים.
בתמונה: ילדה מלווה אמא.
