נאחזת בדברים הקטנים
אני עייפה. לא מחום הקיץ המתיש אלא מהידיעה שאחרי הקיץ מגיע עוד סבב של חגים-בלעדיו ואזכרה.
אני עייפה מהכאב שלא מרפה, מהגעגוע שאין לו מענה, וההבנה ששני אלה כאן להישאר. בשבוע שעבר פגשתי אמא ששכלה את בנה לפני שלושים שנה. יש לה נכדים ואפילו נין אחד, והיא סיפרה לי בעיניים מלאות דמעות על הילד שנשאר לנצח בן עשרים ואחת.
אני עייפה מכל הרוע בעולם. עייפה מהמאמץ לחפש כל הזמן את הטוב. ביום שישי חגגנו לעומרי שורץ יומולדת 21+2. המון חברים יפים ושמחים באו להרים לעומרי, ואולי בעצם להתרומם בעצמם. כל כך כואב שעומרי לא פה. כל כך כואב לי שלא הכרתי אותו בחייו. רציתי לשמוח איתם, לחגוג את הנעורים, את התקווה ששוב יהיה פה טוב. אבל חום יולי אוגוסט כבד מאוד ואני עייפה מלרקוד עם חיילים מתים בלב.
אני מתגעגעת לקום בבוקר למציאות רגילה, לגדל ילדים בארץ שפויה, לתכנן טיול לחו"ל כדי לגלות עולם, ולא כדי לברוח מכולם. לחגוג יומולדת לילד חי, לראות אותו גדל עם השנים, לא לספור את השנים בלי הילד. אני מתגעגעת לחיות את החיים ללא ידיעת המוות, להמשיך לחשוב שלי זה לא יקרה, לעולם לא לפתוח לשלושה קצינים את הדלת.
אני עייפה. קמתי מהספה כמו שקמתי מהשבעה, בלי כוח אבל עם החלטה. הלכתי לסופר, קניתי מצרכים ובישלתי למיקה אוכל לקחת לצבא. אחר כך השקיתי את העציצים. כשהדברים הגדולים מחלישים אותי, אני נאחזת בדברים הקטנים.
בתמונה: פעם. כשאוגוסט היה סתם ללכת לים.
