מסעות שלא תכננתי
זו עונת הטיולים. מידי פעם מתנפלות עליי ברשתות תמונות של משפחות שלמות-שמחות-מטיילות. גוגל תמונות מזכיר לי שפעם גם אנחנו היינו משפחה שלמה, שמחה ומטיילת. כמה מכאיבים הם הדברים שאבדו לתמיד. יש טיולים אחרים - עם מיקה, עם חברות, עם עודד - אבל טיול משפחתי, אמא אבא ילדה וילד, זה לא יהיה עוד.
אני אוהבת להיות בתנועה, לעלות ולרדת ממטוסים, אלה החיים שרציתי תמיד. כשאיתי היה בחיים דמיינתי עשרות פעמים איך אני טסה איתו בכל העולם, הוא בתא הטייס ואני בתא הנוסעים. עכשיו אני טסה עם לב שבור וחלומות מנופצים.
המסע לגאורגיה הסתיים ולא הצלחתי לכתוב. זה לא שלא היו לי מילים, הן דווקא באו בהמוניהן, הצטופפו בתוך ראשי, כמו מולקולות מים שנכלאו בתוך סכר ענק, והזרימה פסקה. לפעמים במקום לכתוב אני שותקת את המילים.
הנופים סביבי מרהיבים, אבל קשה לי להתלהב מהחוץ, הקשב שלי מופנה פנימה. עכשיו אני יוצאת למסעות של הנפש. אני לומדת להכיר עוד חלקים בתוכי, לאמן שרירי גוף ולב, לאמץ את מה שמיטיב, להשיל את מה שכבר לא משרת אותי. אני מוקפת נשים, אימהות שאיבדו בנות ובנים. הכל מתערבב ביננו, לפעמים קשה להבחין איפה נגמר השכול שלי ואיפה מתחיל השכול של אמא אחרת. אלא שהשכול שלנו לעולם לא נגמר וכולנו יודעות היכן הוא התחיל. נקישה איומה בדלת. רגע קודם עוד החזקנו ילד בחיים, רגע אחר כך אנחנו מנסות להחזיק בחיים ללא ילד.
באחד השבילים אנחנו פוגשות משפחה מטיילת, אמא אבא ושני ילדים. "זה טיול נשים?" האמא שואלת, "אפשר להצטרף אליכם לקבוצה?" היא מוסיפה בקול של מי שהתעייפה קצת מטיול עם הילדים. "לכי מפה מהר, שלא תעיזי!" אנחנו מתנפלות עליה, "תהיי בטוחה שאת לא רוצה!" והיא מופתעת, לא מבינה. טוב שהיא לא מבינה. הלוואי שלעולם לא תבין.
בעיר אני פוגשת שני חבר'ה צעירים. "מה זה, קבוצה רק של נשים?" "לא" אני עונה להם, "גם של ילדים" "איפה הילדים?" הם מתבלבלים. "הם אינם, חסרים". ובלי קול אני מוסיפה: אנחנו אימהות ויצאנו לטיול עם ילדים מתים.
גאורגיה כל כך יפה, תפאורה מושלמת לבכי. אני נזכרת בפוסטים שפירסמתי בעבר על הטיולים המשפחתיים, כתבתי על מקומות מופלאים ואנשים מעניינים. עכשיו אני לא מצליחה לכתוב על כל אלה, החוויות מבחוץ לא מוצאות דרך אל הכתיבה שלי, הן נדחקות מפני השכול שכובש כל מילה שנולדת ממני. אני מנסה להילחם במוות עם אותיות, לשים אות חיים ליד אות חיים, המלחמה לקחה לי את הילד והשאירה רק סימנים: מטוס שחוצה את הרקיע, פרפר לבן שחג סביבי, צורות לב שמופיעות בעלים, באבנים, בעננים.
אני עושה מאמץ להביא מהחיים הקודמים שלי דברים לתוך החיים החדשים, אבל את הטיולים המשפחתיים אני נאלצת להשאיר מאחור. אולי כדאי שאשוטט פחות בפייסבוק, עד שתגמר עונת הטיולים.
בתמונות: סלפי משפחתי מהחיים הקודמים
