חמש מחשבות על הרשות לקחת הפסקה

1. על תנועת ההאטה

"כבר חשבתי שסיימתי עם גלי השכול האלה", אמרתי למטפלת, והיא חייכה חיוך חומל "עוד תפגשי אותם הרבה שנים קדימה, אבל הבשורות הטובות הן שהגלים מתקצרים והמרווחים ביניהם גדלים". זה נכון, כבר מזמן לא חוויתי גל כזה, אבל כשהוא הגיע זה היה איום ונורא. בשבעה באוקטובר רעדה לכולנו האדמה, בשניים בנובמבר זזו לוחות טקטוניים תחת רגליי ושבר עמוק נפער. מאז אני מהלכת על אדמה רעועה, מתעקשת לבנות מחדש את חיי גם כשהתהום מאיימת. רוב הזמן אני מצליחה, אבל בשבועות האחרונים הפכה האדמה לבוץ טובעני ואני הלכתי ושקעתי. בהתחלה הופיעה מועקה, ולאט לאט הכובד התחיל למשוך אותי למטה. ניסיונות נואשים להתנגד רק הטביעו אותי יותר. אני צריכה להפסיק להיאבק, אמרתי לעצמי ונבהלתי. מפחיד להיות פאסיבית. ניסיתי להתנגד עוד, אבל כוחותיי רק הלכו ואזלו והבוץ הטובעני עוד רגע בלע את כולי. אז הרפיתי. האטתי. כמעט עצרתי. התמקדתי רק בלהשאיר הראש למעלה כשהגוף כולו כבר היה שקוע בבוץ, שלפחות יהיה נתיב אויר. נעתי בזהירות, עשיתי תנועות עדינות. המטרה שלי עכשיו: לצוף. לא להיחלץ מהבוץ, אלא לשרוד בו. אני משמרת אנרגיה, מאפשרת לעצמי לנוח ולנוע לאט, עד שאגיע לקרקע יותר מוצקה.

2. על הרשות להיות חלשה

אני אדם מאוד מחוייב למטרות שהצבתי לעצמי. אני רוצה לשווק את ההרצאות ואני לא מוצאת כוחות, חשוב לי להתמיד ולשלוח ניוזלטר בכל יום ראשון וכבר שבועיים שלא שלחתי. כל חיי הוכחתי לעצמי שאני יכולה להתמיד, לעמוד ביעדים ולהשיג מטרות. מה שנדרש הפעם הוא להוכיח לעצמי שאני יכולה להרפות, לא לעמוד בסטנדרטים של עצמי, להודות שאני לא מסוגלת. מפחיד לא להיות מסוגלת, ואני משננת לעצמי כמו מנטרה: זה לא לתמיד, זה ככה עכשיו. השכול מלמד אותי לוותר, לשחרר, להיכנע למה שמעבר לכוחותיי. לשמור אנרגיה, לשמור על עצמי.

3. על חברות אמת

יצא שמרוב חולשה נהייתי חולה ודפקתי יום צילומים לכתבה על הפודקאסט שהיה מאוד מסובך לארגן. המפיקה של התוכנית התרעמה וכנראה קצת התבלבלה כי במקום לאחל לי החלמה מהירה היא כעסה. החברים שלי, תומר ואדוה, לא התבלבלו בכלל, גיבו אותי ונתנו לי הרגשה שמה שחשוב זה לנוח ולטפל בעצמי גם במחיר שנוותר על הכתבה. הרגשתי חרא ובו זמנית גם הודיה גדולה.

4. על מסע בשניים

אם החיים הם כמו טיפוס על הר, אז אני מטפסת עליו עם שק אבנים על הגב. לצידי הולך עודד האהוב בלי שק כזה, והוא לא יכול לסחוב את שלי במקומי. יש רגעים בטיפוס שנגמר לי האוויר והכוח, ואני מבקשת לעצור, והוא נאלץ לעצור יחד איתי. זו סיטואציה קשה עבורי לבקש עצירה, כי אני רואה כמה הוא רוצה להתקדם קדימה, ומבאס להיות זו שמתעכבים בגללה. אני כל כך לא רגילה להיות חלשה. זה לא פשוט להיות בן זוג של אמא שכולה וכדי שיהיו לנו חיים טובים ביחד כמו שאנחנו רוצים, אני צריכה לעשות מאמץ (לטפל בעצמי, לאסוף כוחות, להשתדל לקום אחרי נפילה) והוא צריך לגלות סבלנות (לקחת נשימה, להאט את הקצב, לוותר לפעמים על הרצונות שלו גם אם הם נורא חשובים). אנחנו מגלים שהמפתח הוא שכל אחד יהיה קשוב לעצמו ולצרכים שלו ובו זמנית ידע לראות ולהתחשב גם בצרכים של השני. זו מלאכה עדינה לחפש את האיזון בין מתי אנחנו מתחשבים באחר ומתי ההתחשבות הופכת לויתור עצמי. לשמחתי שנינו מחוייבים למערכת יחסים שיש בה שיח פתוח ורצון אמיתי לתת מקום לרצונות של כל צד, איש מאיתנו לא רואה את עצמו כקורבן של הנסיבות, ותאמינו לי כאמא שכולה אפשר בקלות ליפול לתחושה קורבנית: לקחו לי ועכשיו מגיע לי הכל וכולם צריכים להתחשב רק בי. כל אחד מאיתנו עושה מאמץ (ולפעמים זה חתיכת מאמץ גדול) לפעול ברוח של התחשבות הדדית בתוך המורכבות.

5. על הפסקה מהעולם שבחוץ

העולם בחוץ כבר לא עובד לפי הכללים שהכרתי, נראה שהכל נשבר ומשתנה והחוקים לפיהם הבנתי את המציאות כבר לא תקפים. הסערות בחוץ מטלטלות מאוד. לפני שבועיים התעוררתי והצצתי בשעון. השעה היתה 01:10. זה היה חריג, אני בדרך כלל ישנה רצוף עד הבוקר.

למה אתה לא בא יותר? פניתי לאיתי בתוך החושך. כי את כבר פחות זקוקה לי אמא. זה לא נכון, אני מתגעגעת וקשה לי. ילך ויהיה יותר קשה אמא, גם ברמת הלאומית וגם סביבך באופן קרוב יותר ואישי, הכל יהיה הרבה יותר דחוס. תחזיקי מעמד. רק תשארי מחוברת לעצמך ולאמת שלך, זה ישמור עליך.

כשאני לא מצליחה להשפיע על המציאות בחוץ, אני מתכנסת פנימה בנסיון להשפיע על המציאות בפנים. מנסה להאיר פינות חשוכות, להגיע למקומות שעוד לא ביקרתי בהם, להכיר את עצמי עוד. בתוכי אני יכולה לגדל יציבות שלא מושפעת ממה שקורה בחוץ, כי זו הממלכה שלי וכאן רק אני קובעת. הטבע עוזר. בטבע הדברים ממשיכים להתקיים כפי שהכרתי, השמש ממשיכה לזרוח בכל בוקר, הירח מחסיר ומתמלא בכל חודש, המים בנחל זורמים באותו הכיוון, צמרת העץ צומחת כלפי מעלה, השורשים מעמיקים כלפי מטה. בטבע החוקים לא משתנים, זה דבר להישען עליו.

בתמונה: חוקי הטבע