כשאין לי כוח להושיט עזרה לאחרים
בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני נחלשת. כאילו איזו אש גדולה שבערה בי הפכה לפתיליה קטנה. אני מתבשלת לאט, זזה בכבדות, המילים שהגיחו קודם בקלות יוצאות עכשיו במאמץ. אני יודעת שהדבר לא בהכרח נראה מבחוץ, אני עדיין כותבת, עדיין מרצה, עדיין מגישה פודקאסט. מבחוץ דבר לא השתנה, אבל בפנים האש הולכת ודועכת ואני לא מצליחה להלהיט אותה מחדש. ברגעים כאלה הביטחון שלי בעצמי מתערער ואני זקוקה יותר לאישור חיצוני, שמישהו יזכיר לי שאני טובה במה שאני עושה, שיש לי ערך. קשה לי הנזקקות למחמאות כדי להרגיש טוב. להיזדקק למחמאה רק מחליש אותי עוד, כי זה הופך אותי יותר רגישה לביקורת. אני מחפשת בתוכי משענת, מנסה למצוא את הגרעין שגלומים בו כל היכולות והכשרונות שלי, לאחוז בתודעה של ערך עצמי גם כשאני לא במיטבי. אני רוצה להיות עץ עתיק עם שורשים עמוקים, שאינם מושפעים מרוח סערה או שמש קופחת. כשאני לא תלויה במחמאות, אני חופשייה יותר לנסות דברים חדשים, להיכשל וללמוד בלי להתערער, להתהלך בעולם בסקרנות ולא בפחד ממה יגידו.
לפני כמה שבועות פנתה אליי דודה של אחד הנופלים בעזה. היא עוקבת זמן רב אחרי הכתיבה שלי והפודקאסט ועכשיו היא עברה "לצד שלנו". זה היה טבעי עבורה לבקש ממני תמיכה. התכתבנו ושוחחנו קצת, היא בכתה נורא, היא ראתה בי קרש הצלה אבל אני הרגשתי איך אני הולכת וטובעת יחד איתה. כאבתי מאוד את הכאב שלה, מאוד רציתי לעזור ולתמוך בה, אבל לא היו לי הכוחות. הבנתי שאם לא אשמור על עצמי בנקודת הזמן הזו, אני אתדרדר במהירות למקום שלא בטוח שאצליח להתרומם ממנו. כתבתי לה שאני כל כך מצטערת, שהלוואי והיה לי הכוח לתמוך בה, אבל שאני פשוט לא מסוגלת. היא הבינה והודתה על מה שכן הצלחתי לתת לה, ואני בכל זאת נשארתי עם הרגשה נוראה. כמה זה קשה לבחור בעצמי על פני מישהו שמבקש ממני עזרה. לא תמיד אני יודעת או יכולה לתמוך באחרים "בדברים הרגילים" (לבשל, לארגן, לתרום כסף, להקשיב). אני כותבת, אני מדברת על הכאב, זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב. אני רוצה להאמין שאם אנחנו עושים את מה שאנחנו טובים בו, זה עוזר גם לאחרים. כשאנחנו מושיטים עזרה, אנחנו צריכים להתמלא ולא להתרוקן. אם אנחנו מתרוקנים, סימן שאנחנו לא במקום הנכון. כשאני פועלת מתוך הקשבה לעצמי, גם אם התוצאה לא מושלמת או שאני מקבלת ביקורת, אני מצליחה, לצד התחושה הלא נעימה שאיכזבתי מישהו, גם לחוש עוצמה פנימית. להיות נאמנה לעצמי זו משענת חזקה, הרבה יותר ממחמאות שמגיעות מבחוץ.
בתמונה: ילד שידע לישון בכל מצב. כשאתה מחובר לעצמך, העולם יכול לחכות.
