כשסקרנות לא הורגת חתולים
בשבוע שעבר העברתי הרצאה באחת החברות הגדולות במשק. להרצות בחברות עיסקיות זה תמיד קצת מבלבל, מה בין העיסקי לאישי? איך מחברים הרצאה השראה לצרכים של הארגון? איך פוגשים את העובדים באמצע יום עבודה, בין פגישות, מיילים וארוחת צהריים, ומדברים איתם על חלומות והגשמה, על אובדנים וצמיחה ממשבר?
לפני ההרצאה מאוד התרגשתי. בשיחה המקדימה עם מנהלת משאבי-אנוש הרגשתי ביננו חיבור מעבר לרגיל ולכן נורא רציתי שזה יצליח. אני תמיד רוצה שההרצאה תצליח, אבל הפעם רציתי יותר. רציתי שהיא תהיה מרוצה, שהיא תרגיש שהעובדים שלה קיבלו ערך אמיתי. לרצות נורא שמשהו יצליח מייצר לחץ. הרי אין לי באמת שליטה על התוצאה הסופית, ויותר מזה, כשאני בלחץ פוחת הסיכוי שאהיה מרוכזת וטובה, ואני נלכדת בתוך מעגל של ציפיות וחששות שקשה לצאת ממנו.
כשאני מזהה את המלכוד, אני מנסה לוותר על הציפיות שלי, ובמקום זה מאמצת גישה סקרנית. סקרנות היא כוח העל שלי, היא תמיד הובילה אותי בחיים, לפעמים היא גם לקחה אותי למקומות שמעולם לא חשבתי שאבקר בהם (הייתם פעם במועדון סקס בברלין?). כשאני ניגשת לחוויה בסקרנות אין תוצאה טובה או רעה, הכל יכול לקרות וכל מה שקורה זה טוב כי אני יכולה להתבונן וללמוד. במקום לומר לעצמי: "אני רוצה שזה יצליח", אני אומרת: "מעניין איך זה יהיה" או "מה אלמד מזה". אם משהו לא הולך כפי שקיוויתי, אני מתבוננת בו בחקרנות ושואלת: "מה לא עבד? מה אני יכולה לשנות? מה אני יכולה ללמוד עליי או על המצב?". כשאין יעד קשיח שחייב להתממש, הלחץ יורד. אני פחות עסוקה ב"להצליח" ויותר ב"לחוות" ו"ללמוד", ואז נפתחות אפשרויות שלא חשבתי עליהן קודם. במקום להיות מקובעת על דרך אחת להצלחה, אני פנויה לראות הזדמנויות בלתי צפויות.
בסיום ההרצאה המנהלת נתנה לי טרמפ הביתה. שוחחנו כל הדרך (אמרתי שנוצר ביננו חיבור מעבר). היא נתנה לי טיפים מהעולם העיסקי, פתאום ההרצאה הפכה ל"מוצר" ותחושת השליחות שלי תורגמה ל"אסטרטגיית שיווק". אם אני רוצה להרצות בפני חברות עיסקיות (ואני רוצה!) הטיפים האלה חשובים, והמנהלת הנדיבה היתה רגישה ונתנה לי את העצות הכי טובות שיש לה כי היא באמת רוצה לעזור לי. חזרתי הביתה וחשבתי: איפה אני בתוך זה? מה שיש לי הוא הכנות שלי, הפתיחות והיכולת להביא את עצמי כמו שאני, ככה חשוף, בלי עטיפות. איך אני מדברת עם העולם העיסקי במילים שהוא רוצה לשמוע, ועם זאת נשארת נאמנה למי שאני?
למחרת היא כתבה לי: "אנשים אמרו שכזו הרצאה כבר מזמן הם לא חוו. שהיה מאוד מאוד אותנטי" וחשבתי שלפעמים חוויה אנושית, רגע של חיבור, הוא גדול ונדיר יותר מכל מטרה עסקית, ואולי אם נהיה אנשים מחוברים יותר לעצמנו, גם נהיה עובדים טובים יותר לעסק וכולם יהיו מרוצים. המילה "אותנטי" הזכירה לי בבת אחת איפה טמון הכוח שלי.
***
מחר אני יוצאת לגיאורגיה, מסע אימהות שכולות עם החברה הגאוגרפית. אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר לטייל בעולם ולכתוב תוך כדי יומן מסע, מקווה שגם הפעם תבוא ההשראה. יש לי הרבה חששות - מה אם יהיה כבד לי מידי, צפוף מידי, אם לא אמצא את השקט שלי. וגם כאן אני בוחרת בסקרנות, נראה מה יקרה ומה יגיע.
בתמונה: ילד שחקר את העולם בסקרנות.
