לעשות חיים

"איזה אושר!" אני נשכבת רטובה על המגבת באחד מחופיה היפים של מונטנגרו. ההרים מקיפים אותי ומשתפלים בנחת אל הים האדריאטי הצלול.

"אם לא היית שכולה, זה היה מעצבן אותי" אומרת לי שרון שיושבת לידי שכולה ורטובה בעצמה.

"את צודקת", אני עונה לה, "אנשים רגילים מאושרים זה באמת מעצבן".

אנחנו צוחקות. איזה כיף שבין שכולות אנחנו מרשות לעצמנו להיות לרגע מאושרות.

יצאתי למסע ג'יפים עם אימהות שכולות. רגע ההמראה הוא הרגע הכי קשה. הוא מקפל בתוכו את כל הרגעים בהם צפיתי באיתי יושב מרותק לחלון (תמיד ליד החלון!), הנוף לא עניין אותו, רק מדפי הכנפיים הנסגרים ונפתחים. באותם רגעים הייתי מריצה את השנים קדימה ומדמיינת אותו בתא הטייס, לבוש מדי קברניט, את כל אחת מכתפיו מעטרים ארבעה פסי זהב והוא מפעיל בעצמו את הכנפיים, יודע שאמא שלו יושבת בתא הנוסעים ומשוויצה לכל מי שסביבה: הטייס זה הבן שלי, מגיל 5 הוא חלם להטיס מטוסים, אני כל כך גאה בו שהוא הגשים את החלום.

רגע ההמראה הוא הרגע שבו אני מתרסקת על המסלול שלא יהיה עוד.

בעמדות הבידוק היתה עמדה אחת ומעליה שלט: ילדים ללא ליווי. וחשבתי לעצמי ומי אמור ללוות אימהות ללא ילד? נחתנו במונטנגרו היפה, ההרים הגבוהים קיבלו את פנינו, מקיפים כמו מחבקים אותנו. דמיינתי את הילדים שלנו עומדים סביבנו ומריעים: כל הכבוד אמא, כל הכבוד.

במהלך המסע אנחנו שרות ורוקדות ובוכות וצוחקות ומעיזות להיזכר בחלקים שהיו שלנו פעם ולחבר אותם שוב. דורית שלא שרה ולא רקדה מאז השבעה באוקטובר מפזזת באחו, לקול מוזיקה שבוקעת מהרמקול הנייד, ומרגישה פנתרה. שירלי שאיבדה את הביטחון בנהיגה, נוהגת בלילה בדרך שטח תלולה ומובילה אותנו בביטחה בירידה מההר והעוצמה חוזרת אליה.

במפגש ההכנה בארץ מישהי הביעה משאלה: שנזכה לניסים. והנה במסע אנחנו כל הזמן מוצאות חיבורים מפתיעים. כולנו מדברות באותה השפה, שפת הסימנים. אני מגלה שכל אחת אימצה דרך משלה לתאר את רגע השבר. מאז האסון... מאז מה שקרה... מאז ש[שם הילד]... וכשמישהי מספרת משהו, מיד מגיעה שאלת הבירור: זה היה לפני או אחרי? כשסיימנו את סיפורי הדפיקה בדלת עברנו לספר את סיפורי הלידות, ככה אנחנו עכשיו, חיות לאחור, מהסוף להתחלה.

פתאום מתפרצת ממני השמחה. כמו כאב חד גם היא מתנפלת עליי בהפתעה. כמה התגעגעתי לחוש אותה ככה, מגיחה בעוצמה. שמתי לב שלכל מי ששאל אותי איך במסע, עניתי: "כיף לי ממש!" כל כך הרבה זמן לא הרגשתי את הכיף הזה. את הממש. להיות אחת עם השמחה, לא לידה, להיות השמחה עצמה. יצאתי למסע עם משקולת גדולה בלב, אחרי כמה שבועות של נפילה שהתקשיתי מאוד לקום ממנה. לא נלחמתי בעצב, נתתי לו להיות, וכך באתי משוחררת להרגיש גם את האושר שהגיח לפתע. אושר הוא רגעים של חיבור. כשאני מאפשרת לכל רגש לזרום בחופשיות, הוא יכול להפוך לנהר של צער וגם להתפרץ במפתיע כמפל של שמחה.

על פסגת ההר מצאנו את עצמנו יוצאות במחול, ותוך כדי גילינו שאנחנו מפזזות סביב ערימה של קקי שהשאירה פרה. אנלוגיה מופלאה למצבנו, אנחנו לומדות לגדל את השמחה סביב החרא.

נשים הן כוח. אימהות כאובות שמחזיקות ידיים אחת לשניה, זה מכפיל כוח. תמיד אנחנו מרגישים טוב יותר בקבוצת השווים לנו, במסע הזה זכיתי להיות בקבוצת השוות במיוחד!

חזרתי מהמסע קצת יותר שלמה משיצאתי. לפעמים צריך לנסוע רחוק כדי להחזיר חלקים שאבדו לי. בהרים הגבוהים עמדתי עם אימהות כמוני וצעקתי "כוססאאאאמק" ובתוך הצעקה מצאתי מחדש את שמחת החיים. כשאנחנו יחד אנחנו לא צריכות להחזיק דבר, לא את הכאב ולא את השמחה, אפשר לשחרר הכל. כשבוכות בוכות, כשצוחקות צוחקות, כשעייפות עייפות, כשרוצות רגע לבד, לוקחות רגע, וכשצריכות חיבוק תמיד תהיה מי שתניח יד רכה על הגב. עשינו רפטינג בגשם שוטף, האצבעות קפאו אבל הלב התרחב, אני מגלה שוב שדווקא במקומות הקשים מתרוממת הרוח. זה להיות או לחדול. ואני בוחרת להיות. קרה לי אסון גדול, אז מגיע לי חיים טובים, לכולנו מגיע. אבל החיים הטובים לא יקרו לי, אני צריכה לעשות אותם, וכמו שמישהי במסע אמרה: זו המהות של לעשות חיים.

בתמונה: אני מתרגלת צמיחה פוסט-טראומטית