מגדלת כנפיים

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס לנשים יזמיות. זה היה מרענן. לאט לאט אני מצליחה ללכת למקומות של אנשים "רגילים" שמה שמעסיק אותם הוא דברים רגילים. פיתוח קריירה, שיווק, יזמות, אני מפתחת את השריר של ה"עצמאית" בדרכי לחזור לשוק העבודה. כל צעד כזה הוא חתיכת אתגר, כמו אדם שנקטעה לו הרגל ועכשיו הוא לומד ללכת מחדש עם הפרוטזה, ככה אני משקמת את היכולת שלי להתפרנס.

קיבלתי תג שם, סרקתי את שורות המושבים וניסיתי להבין איפה כדאי לי להתמקם. בחרתי את השורה החמישית, כיסא שני מימין. לא לשבת ממש בקצה אבל גם לא באמצע. משאירה במודע כיסא בודד בתחילת השורה ומקווה שמישהי שבאה לבדה כמוני תתיישב לידי. הנחתי את התיק על המושב שיהיה "תפוס" והלכתי לעמדת הקפה, שיהיה לי מה להחזיק ביד בזמן שאני עומדת נבוכה בין קהל נשים שאני לא מכירה. בדרך סרקתי את הבופה עם העיניים, היו שם סנדוויצ'ים שנראו מגרים ואני הייתי קצת רעבה, אבל שמתי לב שאף אחת לא מחזיקה סנדוויץ' ביד ולא העזתי להיות הראשונה. הסתפקתי בכמה גזרים שהרמתי מצלחת הירקות החתוכים, וככה עם תה נענע ביד אחת ומקלות גזר ביד השניה, עמדתי במרחק סביר מהסנדוויצ'ים וסרקתי את העוברות ושבות, מנסה לאתר את הנבוכות כמוני שבאו לבדן. מישהי ניסתה להגיע לבופה וחסמתי לה את הדרך, ניסיתי לזוז אבל לא הבנתי מאיזה צד היא רוצה לעבור ויצא שנתקלנו אחת בשניה. צחקנו. הצצתי בתג השם שתלוי על צווארה, הוא היה הפוך אז לא יכולתי לראות מה שמה. שאלתי אותה לאן היא רוצה להגיע, התכוונתי אם לאזור של הסנדוויצ'ים או העוגות, אבל היא ענתה: אני באמת לא יודעת, אני חושבת לעזוב את העבודה. התחלנו לדבר, התעניינתי מה היא עושה ומה היא רוצה לעשות, ואחרי שהיא סיפרה היא שאלה: ומה את עושה? זה רגע קשה השאלה הזו, כי אני בעיקר יודעת מה אני כבר לא עושה (אני כבר לא עובדת בהייטק), הזהות המקצועית שלי התנפצה, אבל עוד לא הצלחתי לגבש זהות חדשה. חשבתי להגיד לה: אני כותבת ומרצה, אבל ידעתי שמיד תבוא השאלה על מה את מרצה? וקצת ריחמתי עליה שהיא תיכף תגלה שהיא מדברת עם אמא שכולה. סיפרתי. ראיתי את הפנים שלה מתכווצים, אני כבר מכירה את המבט חסר האונים הזה. המשכתי לדבר, אני יודעת שהכי גרוע זה לשתוק ברגע הזה, כי הצד השני לא יודע מה לעשות עם עצמו, אז המשכתי לספר, זה מרכך את ההפתעה הראשונית ומאפשר לצד השני לעכל.

ואז היא סיפרה שיש לה ארבעה בנים, אחד יצא עכשיו מעזה והשני תיכף נכנס. שאלתי איך היא עוברת את התקופה הזו והיא סיפרה שזה בעיקר גורם לה לרצות לעזוב הכל ולהיות עם הילדים שלה כמה שיותר, כי אי אפשר לדעת… זה טוב להיות עם הילדים, לא? שאלתי, והיא ענתה כן, ברור, אבל לא ככה, לא בחרדה. אני כל הזמן מפחדת שזה יגמר, אני מנסה להספיק איתם כמה שיותר, זה להיות איתם בלחץ, לא בנחת. אמרתי לה שמאז שאיתי נהרג אני מנסה לחיות בתודעת מוות במקום בחרדת מוות. אני יודעת שהמוות יכול לקרות, אבל אני גם מזכירה לעצמי שאין לי עליו שליטה. אני מקבלת את זה שהמוות יכול להגיע באלף ואחת צורות ואין לי שום דרך למנוע אותו. לפעמים אני מסתכלת לו בעיניים ואומרת: שלא תעיז! שלא תעיז לקחת ממני עוד מישהו שאני אוהבת! אבל הוא צוחק עליי: את יודעת שאת לא מחליטה. אז שיחררתי, הפסקתי לפחד ממנו, זה מאפשר לי להישאר שפויה.

את מעוררת השראה, היא אמרה. וחשבתי לעצמי שאולי זו הזהות המקצועית החדשה שלי, לעורר השראה. אני מנסה לפצח איך הופכים את זה לפרנסה. זמן טוב להגיד שאוקטובר מתמלא במהירות בהזמנות להרצאות. יש לי עדיין כמה מועדים פנויים, אז אם אתם מחפשים הרצאת השראה לארגון או לקהילה שלכם לקראת ציון השבעה באוקטובר, מוזמנים לפנות אליי, או להעביר הלאה (פרטים בסוף המייל הזה). זו הרצאה על מה שאיבדנו בחיים. על הניסיון לשחרר אחיזה מהדברים שהיו לנו ואינם עוד, ועל ההסכמה לקבל את המציאות כפי שהיא עכשיו ולפעול בתוכה. בכל הרצאה אני מגדלת את הכנפיים שלי עוד קצת, יש סיכוי שאחרי ההרצאה גם לכם יהיה חשק לנפנף בכנפיים שלכם ולהתרומם.

בתמונה: ילד שחלם על כנפיים.