כיבוי חירום לנפש
ריקנות מוחלטת. כאילו כל הרגשות נשאבו ממני החוצה, או שאולי קפאו אל מול המציאות. אין קול, אין דיאלוג פנימי, רק ריק ושקט מוחלט. אני רואה ושומעת, אבל לא מרגישה דבר. אולי זו הנפש החכמה שלי שמנסה להגן על עצמה מפני כאב בלתי נסבל, כמו פקק שקופץ ומנתק את זרם החשמל כשיש עומס יתר, אני כבויה כדי למנוע קריסה.
קבעתי לעצמי שבכל יום ראשון אשלח ניוזלטר. אני משתדלת לעמוד ביעדים של עצמי, אבל כל סוף השבוע לא הצלחתי לכתוב דבר. התעוררתי הבוקר ויחד עם הנסיון להעיר את שרירי הגוף, ניסיתי לעורר את המחשבות, אך הן נעו באיטיות דרך מעטה סמיך. יצאתי מהמיטה, הגוף מתפקד, אני אוכלת, שותה, מנהלת שיחה, מתהלכת, והמילים לא באות. תכתבי את מה שיש, אמרתי לעצמי, לא את מה שאין. זה כל מה שיש לי עכשיו, שתיקה מוחלטת.
כשישבנו שבעה היתה בי איזו הבנה אינטואטיבית כי הנפש פצועה מכדי להתחיל לטפל בה, ולכן כל מה שיכולתי הוא להקפיד לשמור על הגוף. ניסחתי לעצמי ארבעה כללים: לנשום - ממש לעצור מידי פעם ולקחת נשימות עמוקות. לשתות מים - היה לי בקבוק צמוד אליי וביקשתי מאחותי שמידי פעם תבוא לבדוק אם צריך למלא אותו. לאכול טוב - לא חטיפים ועוגות, אלא ממש ארוחת צהריים וארוחת ערב. הגבלנו את שעות ביקורי הניחומים, זה היה גאוני ואיפשר לי ארוחות מסודרות. גם אם אכלתי מעט, זה היה מזין. לישון - הקפדתי כל ערב להכנס למיטה מקסימום בעשר. למרות שקשה להירדם, הרגלתי את הגוף לנוח ולהיות בשקט עם עצמי. כמו משמעת ספורטאים, תחזוקת הגוף הזו הצילה אותי. גם עכשיו הנפש שלי נכנסה לסוג של שוק, אני לא מנסה לטפל בה, ברור לי שהניתוק הרגשי הוא מנגנון הגנה, אז שוב אני נצמדת לכללים: לנשום, לשתות מים, לאכול טוב, לישון. אני לא נבהלת, אני יודעת שהרגשות שלי יחזרו.
*** מביאה כאן את הפוסט שפירסמתי ביום ההולדת של איתי שחל ביום שני האחרון:
יום לפני הלכתי לישון עם תחושה מוזרה של ציפייה. קבענו לבלות את יום ההולדת של איתי יחד, אייל מיקה ואני, ולא רק שלא הרגשתי עצב, חשתי בסוג של שמחה. על ההזדמנות להיות שלושתינו כמשפחה כל היום, לעשות דברים שאנחנו אוהבים, אפילו אם זה כולל לבקר את איתי בבית העלמין. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל כשהלכתי לישון הרגשתי שאני מחכה ליום ההולדת שלו כמו שמחכים ליום כיף. כתבתי לחברים שלי באנ"ע שאני מרגישה מוזר, שאולי באמת התחרפנתי.
הבעיה עם שמחה ושכול שהם כמו שמן ומים, לערבב ביניהם נשמע כמו ללכת נגד הטבע. כשהשמחה מתגנבת ללב, היא כמו זרם אור פתאומי שחודר לחדר חשוך. הלב מתרחב, הנשימה נפתחת, ויש תחושה של קלילות, ניתוק רגעי מהכובד העצום שמלווה אותי. והנה מיד מכסה צל שחור את החדר המואר, ותחושת אשמה מגיחה ומתריסה בי: הבן שלך מת, איך את יכולה להיות שמחה?! ושרשרת כבדה ובלתי נראית כמו נכרכת סביב רגליי הקלות, ומושכת אותי בחזרה למטה.
אני מנסה להבין מאין נובעת האשמה. אולי זו הכמיהה לשמור על קשר בלתי פוסק עם הכאב, כאילו זו הדרך היחידה לשמור על הזיכרון של איתי חי ונוכח. מעין אמונה ששמחה היא סוג של "התקדמות", ו"שחרור" כזה עלול להרגיש כמו נטישה של איתי מאחור. זה פחד עמוק מלהתרחק מכאב האובדן ולהתיר לו להתמוסס, כי אולי עם התמוססותו יתמוסס גם חלק מהזיכרון. ואולי הדבר טמון גם בעובדה שכשאני שמחה, העולם עלול להניח שאני בסדר גמור, ש"התגברתי" ו"עבר לי". זה פער מכאיב בין החוויה הפנימית המורכבת לבין הדבר שמשתקף בחוץ. שמחה רגעית אינה מבטלת את הכאב התמידי, ואני מחפשת דרך ליישב את שני הרגשות הסותרים בתוכי.
בבוקר יום ההולדת התעוררתי עם מקהלה צווחנית בראש, המון רגשות רצו לדבר בבת אחת. שבו בשקט רגע, נזפתי בכולם, דברו אחד אחד.
הראשון להתבטא היה הפחד. מה אם כולם שכחו? החברים שלו חושבים עליו היום? ואם אף אחד לא ישלח "ברכה" ונישאר לבד ב"חגיגה"? מסתבר שהקיץ של אביה תופס גם לילדים מתים.
אחר כך דיבר הצער וגשם התחיל לטפטף לי מהעיניים.
ואז בא הגעגוע ושוב היכתה בי הסופיות של הדבר. לעולם לא אראה אותו שוב. געגוע לילד מת לא נושא שום תקווה למפגש עתידי, כמו באר עמוקה ונטושה, שרק הדי קולות העבר עולים ממנה.
הכאב שיחרר מתוכי צעקה וכל הרגשות האחרים קפאו והשתתקו, וכבר אין זכר לשמחה שליוותה אותי אתמול בלילה למיטה.
קמתי, שטפתי פנים, התבוננתי בעצמי במראה. אמא בת חמישים לילד בן 21+2
לפתע עלה בי זיכרון מתוק מהיומולדת הראשון שלך. אתה וסבתא שלי רחל האהובה. היא נפטרה כשהיית בן 3, בדיוק לפני 20 שנה. הלכתי לחפש את התמונה שלכם יחד מאותו אירוע, אתה יושב על כיסא עם זר על הראש, והיא מאכילה אותך. עכשיו אני מחייכת ושמחה על שהיא הספיקה להכיר אותך. נראה לי שאתם שם למעלה חסרי גיל, נשמות נצחיות לא חוגגות ימי הולדת, זה רק אנחנו כאן שממשיכים.