אין חובה להגיב, אני במילא מתה

המילים יוצאות לי בלי לשים לב נשפכות לדף ואני לא חושבת עליהן בכלל הן פשוט נשפכות נשפכות כמו דמעות, כמו טיפות גשם זלעפות, כמו נהר שאחרי הגשם יוצר שיטפון והן שוטפות את הדף בדיו, מנסות להסתדר כמו נמלים בשורה אבל מתבלגנות לי ואני כבר לא יודעת מה כתבתי לפני ומה אחרי ואיפה אני עכשיו ומה מילה ששייכת אליי ומה מילה שאספתי ממקום אחר ומה בעצם יש לי בכלל להגיד לעולם ולמה משמשות המילים שלי אולי הן רק הקאה לא מבוקרת, שלשול, חום גבוה במוחי הקודח והיד מאיפה היא בכלל יודעת לאחוז בעט הרי זה כמעט פלא שיד יודעת לאחוז בעט וליצור מילה לברוא מילה. לא בעצם המילה נבראה בראשי או שאולי בנפשי והיד רק נתנה לה תוקף כי בלי התוקף על הנייר היא היתה שוקעת במצולות השיכחה כמו איש זקן ששכח את מה שכבר אי אפשר לדלות מהזיכרון שלו, גם אם היינו מנסים בכל כוחנו, מה שאבד אבד וביום שבו יגמרו המילים גם יגמרו החיים כי ככה זה מילה היא אות חיים ושוב החיטה צומחת שוב ושוב, רק בזכות המילים שכתבה דורית צמרת החיטה צומחת שוב, אבל היי מה אני מבינה בכלל במילים, אני רק כותבת, שומע איתי אני רק כותבת ואין לי מושג מה אני רוצה לומר בכלל כי רק לכתוב זה מה שאני רוצה זה הרי לכתוב או לחדול ואתה לא עונה, אני כותבת ואתה לא עונה כי הלב שלך הפסיק לפעום ואתה לא עונה וגם לא כותב וגם לא בכלל. זו רק אני כותבת ואי אפשר בכלל להסביר איך הדבר הזה, הדיאלוג הזה ביננו מתקיים.

הטקסט הזה נכתב במקור על דף נייר בכתיבת רצף חופשית. מצאתי אותו השבוע תוך כדי סידור המדפים החדשים שקניתי באיקאה והרכבתי בעצמי (יש לי פטיש להרכבה עצמית של רהיטים), והקלדתי אותו כאן כפי שנכתב, כולל העדרם של סימני הפיסוק.

כמעט בכל יום אני כותבת כתיבת רצף חופשית, יש לי עשרות מחברות עמוסות שבהן המילים שלי מצטופפות (עכשיו הן מסודרות יפה על מדפי איקאה). אלה רגעים שאני נותנת לעט לרוץ בקצב המהיר של המחשבות, והדף סופג את הכאוס של הנפש, אולי בניסיון לעשות בה מעט סדר. עבורי, הכתיבה היא קודם כל הדרך שלי להתקיים בעולם.

החטופים עוררו אצלי את אחד מסיוטיי הגדולים - מה יקרה אם אכלא במקום שלא יהיה לי דף ועט? המחשבה הזו מעוררת בי פחד אימה, בשבילי אי-היכולת לכתוב היא כיליון מוחלט. השבוע שמעתי על המופע שהרים שגיא דקל חן ובו הוא שר את השירים שכתב "בראש" במהלך השבי. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם חלילה הייתי נקלעת למצב כזה, כי הכתיבה עבורי היא לא רק רצון ליצירה שמיועדת לפרסום, היא קודם כל צורך נפשי הישרדותי.

עוד לפני שהכתיבה הופכת לטקסט שיוצא לעולם, היא המרחב שבו אני מבינה את עצמי ומבינה משהו על החיים האלה. היא המקום שבו מתבהרים לי הדברים, שבו אני קולטת ומפענחת מסרים שמרגישים כאילו הם עוברים דרכי מהיקום. כשאני לחוצה, מבולבלת או מעורערת, הכתיבה היא עוגן.

עצם הפעולה של לקחת את הבלאגן שבראש ולארוז אותו לתוך מילה כתובה, בין אם במשיכת עט על נייר ובין אם בהקלדה, כופה האטה על הזרם הבלתי פוסק של המחשבות. היא מייצרת מרווח נשימה, ומכריחה את הכאוס להסתדר בשורות. ברגע שהמחשבה נלכדת באותיות, היא מאפשרת לי את השהות להביט בה מהצד, לנשום עמוק ולהירגע. אני כותבת כל יום, מאז שלמדתי קרוא וכתוב, בשבילי זה כמו לאכול או לישון.

לא את כל מה שאני כותבת אני מפרסמת, למען האמת את הרוב אני לא מפרסמת, אבל מהרגע שהנחתי את המילים שלי לעיני הציבור הן כבר לא רק שלי, עכשיו יש להן חיים משל עצמן. השבוע שלושה אנשים שונים אמרו לי במבוכה שהם קוראים אותי והם מתנצלים שהם לא מגיבים מספיק. ואני בתגובה אמרתי: שחררו.

אנחנו חיים בעולם תובעני של תגובתיות מיידית. עולם של לייקים, אימוג'ים וצורך בהול לסמן "הייתי פה, הגבתי, החזרתי פידבק". בתוך הרעש הזה, כמעט נשכחה מאיתנו היכולת הכי בסיסית: השהייה. הרשות פשוט להיות עם טקסט, להקשיב פנימה, לתת למילים לשקוע, לגעת, להדהד או לטלטל אותנו, בלי הצורך המיידי להחזיר משהו החוצה. הרי כשאנחנו קוראים ספר טוב שמרטיט לנו את הלב, אף אחד לא חושב שהסופר מצפה שנכתוב לו בחזרה. אנחנו נותנים למילים להכנס ולגעת בנו, ולא רצים לחפש את הסופר כדי לספר לו מה הספר חולל בנו באותו רגע. הסופר הוא בכלל לא העניין, אנחנו פשוט שוהים בתוך החוויה.

תודה לאחד מקוראיי שהזכיר לי את המאמר המפורסם "מות המחבר" מאת רולאן בארת. למי שלא מכיר, אפשר לסכם את הגישה שלו במשפט אחד: מרגע שהיצירה יצאה לעולם, המחבר "מת", מפנה את מקומו, והמשמעות האמיתית של הטקסט נולדת מחדש אצל הקורא.

אחת הסיבות שאני מעדיפה את המייל על הפייסבוק היא דווקא משום שכאן אין ציפייה לתגובה מיידית. מרגע שהמילים שלי נשלחו אליך, התפקיד שלי ככותבת הסתיים, והמרחב הופך להיות כולו שלך. אני מניחה כאן הזמנה לכתוב לי אם עולה בך רצון, אבל ממש אין לי ציפייה כזו, ואין חובת תגובה. די לי בידיעה שהנחתי את המילים שלי בעולם. מהרגע שהן יצאו ממני, יש להן כבר חיים משלהן ולא תמיד אני יודעת לאן הן מתגלגלות ובמי הן נוגעות, וזה בסדר גמור.

ואם רוצים לקחת את הנושא עוד צעד קדימה, הנה דיון בתוכנית "מה שכרוך" על איך דווקא בעולם הבינה המלאכותית, שבה מחשבים יכולים לכתוב טקסטים בעצמם, ראוי שנקים את המחבר לתחייה. נטען שם שכדי שאמנות תהיה אמיתית ולא רק מוצר בפס ייצור, צריך שמאחורי היצירה יעמוד אדם חי, סובייקט שחווה כאב, חרדה קיומית, אהבה, תודעה ופליאה מעצם הקיום. הרי הסיבה שטקסט מצליח לגעת בנו, היא כי הוא עונה על השאלה: איך זה מרגיש להיות אדם?

הורגים את "מות המחבר" - החל מדקה 9:20

בתמונה: אני חותמת על הספר הקודם שלי. כשאני במחסום כתיבה אני מדמיינת את ההקדשות שאכתוב על הספר החדש. לפעמים זה עוזר.