לקחתי אוויר בברלין וחזרתי הביתה
לפני יומיים נחתתי בארץ אחרי טיול מקסים בעמק הריין של גרמניה. את רוב ימי הטיול הצלחתי להעביר בהתנתקות מלאה, והיה לי טוב. אפילו אני מעיזה לומר שנהניתי. כמה נעים לומר את המילה הזו: נהניתי.
***
אלה הדברים שכתבתי בערב שלפני הטיסה: הדרכון של איתי מונח צמוד לדרכון שלי. בכל פעם שאני מוציאה את הדרכון שלי, אני פותחת גם את שלו, שתוקפו כבר פג, מסתכלת בתמונה, נותנת לו כיפ דמיוני ואומרת: ברור לך שאתה נוסע איתי. היתה לנו תוכנית - איתי יהיה טייס ואני אתלווה אליו לטיסות. השתעשענו בזה לא מעט וזה הלך ככה: אמא, יש לי טיסה מחר לבנגקוק ואפשר לצרף בן משפחה על בסיס מקום פנוי, ויש מקום פנוי! יאאא איתי, ברור שאני באה! אני טסה המון מאז הוא נהרג, תמיד אהבתי נסיעות, להיות בתנועה, לנחות בארצות רחוקות. אבל עכשיו זו הדרך שלי להישאר בחיים, לעלות ולרדת ממטוסים. שם באויר אני הכי מחוברת לאיתי, מתיישבת מעל הכנף כמו שהוא אהב ועוקבת בשבילו אחרי תנועת הכנפיים והמדפים הנסגרים-נפתחים. אני שוב נוסעת לארץ אחרת, נמלטת מכבדות החגים ואימת אירועי השבעה באוקטובר. אני אוהבת להיות בתנועה, לא במנוסה, אבל עכשיו אני בורחת, מחפשת מפלט שאני יכולה לנשום בו. לאחרונה אני שקועה בזכרונות, מחפשת קטעים שכתבתי פעם, זה עוזר לי למצוא את החלקים שלי מהחיים הקודמים ולהביא אותם אל החיים החדשים. בהמתנה לטיסה הלכתי לפשפש קצת בבלוג "מגדלת כנפיים" ומצאתי שם את הקטע הבא:
כשעזבנו את יפן ירד גשם. טייפון קטן בדרך, כך ראינו בתחזית, לא משהו שתשמעו עליו בחדשות בארץ. יפן רגילה לטייפונים, זה העשרים במספר העונה. הטייס הודיע שצפויה לנו המראה ברוחות חזקות, א׳ היה מבסוט, רק תנו לנער אקשן בטיסה. את הלילה האחרון העברנו במלון סמוך לשדה התעופה, מעל המיטה שלו עמד חלון גדול שהשקיף למסלולי ההמראה והנחיתה. "הייתי יכול לגור פה", הוא אמר. לפעמים אני חושבת שהוא בא לטיולים בחו”ל רק בשביל הטיסות. בנחיתה היה ערפל כבד, אפילו לא ראינו את הכנפיים של המטוס מהחלון. "איך הוא ינחת ככה?" נחרדתי, וא׳ הסביר שיש הגדרת מינימום, כלומר הגובה שמותר למטוס להגיע לנחיתה מעל הקרקע כשהטייס מסתמך רק על המכשירים בלי לראות את המסלול. "ואם נגיע לגובה הזה והטייס עדיין לא יראה?" הקשיתי. "אז הוא יעלה חזרה ולא ינחת. אל תדאגי אמא, כל טייס מתחיל יודע את זה". ראיתי שגם הנוסעים שישבו במושבים לפנינו מקשיבים להסברים. כשהצג הראה שיש עוד דקה לנחיתה, בבת אחת נעלמו העננים וראינו את המסלול. א׳ אמר שמכאן זו נחיתה קלה, אפילו לא היינו קרובים למינימום. כשהגלגלים נגעו סוף סוף בקרקע, האישה מלפנים הסתובבה ושאלה "הוא בקורס טיס?" "הוא מתכנן", עניתי לה.
***
וזה מה שכתבתי ערב החזרה הביתה: אני כותבת את הפוסט הזה מברלין. זה הלילה האחרון שלנו כאן, מחר הביתה. אני לא יודעת מה לעשות עם ה"הביתה" הזה, הכל מאוד מציף ומבלבל. אתמול התפרקתי ממש, אפשר להגיד ש"איבדתי את זה", וזה יצא בעיקר בתסכול וזעם וחוסר סבלנות כלפי עודד. למה את החיצים אני יורה דווקא על מי שאני הכי אוהבת?! הוא לא אשם שאני שכולה והוא לא. יש כל כך הרבה אשמים אחרים, אבל אין לי כוח בכלל להתחיל להתעסק בהם, הם במילא לא סופרים אותי. אני כותבת ושוב הדמעות מציפות את עיני. גם בבוקר בכיתי, ישבתי על ספסל רחוב בעיר שאני אוהבת, הדמעות פרצו ממני ולא הצלחתי לאהוב כלום, לא את ברלין, לא את עודד ובעיקר לא את עצמי. שנאתי את כל העולם. אבל היום צריך לשמוח כי המלחמה הארורה והארוכה מידי סופסוף מסתיימת. אין לי מושג מה זה אומר, חוץ מזה שהחטופים חוזרים והחיילים יוצאים מעזה והרבה הורים יוכלו סופסוף לישון בשקט. אבל מה זה אומר בשביל המדינה הפצועה שלנו? ומה זה אומר בשבילי ובשביל מיקה ובשביל אייל? ואיפה לעזאזל איתי??? אני לא יודעת. הרבה אנשים טובים שלחו לי הודעות שאני במחשבות שלהם היום. זה היה נעים ועזר לי להרגיש קצת פחות לבד. אמרתי לעודד שאני חייבת קצת טבע, אגם, עצים בשלכת. אז נכנסנו למעדנייה בפינת הרחוב, המדפים שפעו בכל טוב, המוכרת היתה מסבירת פנים וזה החזיר לי קצת את האויר. בתור לקופה עודד רכן לעברי ולחש: את יפה כשאת מחייכת. קנינו לחם, גבינות, נקניקים, יין טוב והלכנו לשבת בפארק. בוקר טוב עולם, יש ברבורים באגם. איזה מזל שלטבע לא איכפת מכלום, הוא פשוט ישנו. זה משהו להישען עליו.
בתמונה: אני מנסה לקחת אוויר בברלין
