זכרונות מכיפור של ימים אחרים

עדיין לא פיענחתי איך לצלוח את תקופת החגים בחיים החדשים שלי. בכל שנה אני מנסה להבין מחדש, אולי התשובה תתבהר עם הזמן ואולי לא תהיה נוסחה אחת וכל שנה תראה אחרת.

זו השנה השניה ברציפות שאני טסה לחו"ל בתקופת חגי תשרי שהפכה להיות תקופת השבעה באוקטובר. אני בורחת מהשילוב הבלתי אפשרי לשאת את החגים המשפחתיים (איפה אתה איתי?!) שמהולים בפסטיז"ל אירועי השבעה באוקטובר בואכה האזכרה של איתי בנובמבר. בחו"ל הייאוש נעשה יותר נוח.

זו תקופה שמציפה אותי בזכרונות. נזכרתי ביום כיפור לפני עשור, גרנו בהר חלוץ שבגליל והחלטנו לעשות את כיפור בתל אביב העיר הגדולה. זה הפוסט שכתבתי אז:

***

אז ירדנו מההר אל המישור ובאנו לעשות כיפור בת"א. רציתי לראות במו עיני איך העיר ללא הפסקה מפסיקה. בצהריים הרחובות עדיין שקקו חיים. בתי הקפה מלאים ואנחנו מחכים דקות ארוכות לשולחן פנוי, גם בערב יום הכיפורים אנשים כאן לא ממהרים לשום מקום. בסופר השתרך תור שלא היה מבייש את דיסנילנד באוגוסט. הצצתי לעגלות, סקרנית לגלות באיזה מזון אנשים בוחרים להעביר את הצום. האוטובוסים המשיכו לשנע אנשים בצפיפות, ומכוניות לא התביישו לצפור. לרגע חשבתי שהעיר לא מתכוונת להפסיק, שהיא לא באמת מסוגלת לעצור.

איתי, שתמיד מביט על העולם דרך משקפי טייסים, אמר שאנחנו המדינה היחידה שסוגרת את השמיים שלה ל-32 שעות. אין המראות, אין נחיתות. חשבתי לעצמי שאם השמיים מסוגלים, גם ת"א תצליח. חיכיתי בהתרגשות לבאות.

בערב יצאנו שוב לרחובות. כשנשפכנו מהדירה לרחוב השקט, הגיח מהפינה ילד בודד על אופניים, אבל ככל שהתקדמנו לרחובות הראשיים, הבודדים הפכו לחבורות. נחילי ילדים על גלגלים כובשים את הכבישים בצהלות, צועקים אחד לשני דרך הקסדות: "חכו לי" "קחו ימינה באבן גבירול" "מה פתאום, לעזריאלי זה מפה".

הרחובות הומים אדם. משפחות עם ילדים מטיילות בנחת, נשים וגברים בלבוש חגיגי מתגודדים מחוץ לבתי הכנסת, מפטפטים בשלווה לאחר התפילה. כל כך הרבה אנשים ויש שקט. העיר בכל זאת עצרה.

בהמשך אני נעצרת מול הדלתות המוגפות של סניף am:pm, אפילו רשת 24/7 לא יכולה לו ליום כיפור, אבל המכבסה בשירות עצמי דווקא כן. בחורה צעירה יושבת ובוהה בכביסה שלה מסתובבת. אני תוהה מה כל כך דחוף לכבס עכשיו ועונה לעצמי שזה בטח היום היחיד בשנה שהיא לא צריכה לחכות בתור. מולנו צועדים שני גברים שאוחזים ידיים, אני לא מספיקה להתפעל מהנינוחות שלהם והנה אנחנו כבר באיילון. עכשיו אני מצטופפת על הגשר עם עוד כמה תיירים עם מצלמות, שמתרגשים כמוני מהפלא. הנתיבים השחורים פרושים תחתיי בדממה מופלאה, ולפתע שתי ילדות על גלגיליות, נקודות זעירות באמצע האספלט שמפרות לרגע את שתיקת הכביש.

בדרך חזרה אנחנו מבחינים בהתקהלות גדולה על קינג ג'ורג'. באמצע הכביש נפרשו מחצלות, נשים בשמלות לבנות וגברים חובשי כיפות יושבים שם ושרים "כל העולם כולו גשר צר מאוד", וילדים על אופניים מציירים סביבם מעגלים הלוך ושוב. אני חושבת לעצמי שדווקא בעיר הזו הגשר רחב מאוד ולא צריך לפחד כלל, יש פה מקום לכולם, אפילו ביום כיפור.

***

אני קוראת את הטקסט הזה עכשיו, עשר שנים אחרי, וחושבת כמה תמימות יש בו. מאז היתה קורונה בעולם ואנחנו כבר לא המדינה היחידה שהשביתה נמל תעופה, ומלחמת איראן ששיתקה אותנו ופתאום זה כבר לא כל כך נעים לראות נתב"ג סגור. גם התחושה כאילו תל אביב היא גשר רחב שיש בו מקום לכולם נעלמה, נדמה שכל ישראל הפכה לגשר צר ומט לנפול.

הבוקר לקחתי את מיקה מוקדם לרכבת. שמיכה כבדה של ערפל כיסתה את העמק, ורק ראשי צמרות העצים ביצבצו מעליה אולי לסמן שגם כשהכל מעורפל, יש עדיין צמיחה מתחת. שקעתי בהרהורים. חשבתי על השמש שתפזר עוד מעט את הערפילים, ונאחזתי בכוחו של האור לתת בהירות גם ברגעים מעורפלים. רציתי להיסחף עוד ועוד במחשבות המתוקות הללו, אבל הגענו לתחנה ונחתתי לקרקע המציאות. מיקה יצאה עם התיק הגדול מהאוטו, יצאתי אחריה וחיבקתי אותה חזק כמו תמיד. כל כך קשות לי הפרידות האלה בימי ראשון. מישהו עמד שם והביט בנו. תהיתי אם בעיניו זה עוד מראה רגיל של אמא מחבקת את ביתה החיילת, או שהוא מצליח לקלוט שבתוך החיבוק מסתתר געגוע שורף לבן חייל שלעולם לא אחבק יותר.

בתמונה: זכרונות מיום כיפור כשהיינו משפחה שלמה.