בורקס, ענבים ותקווה: מה למדתי מהוויכוח של תם אהרון וליעד מודריק
בשבוע שעבר, ערב חזרת החטופים הביתה, השתתפתי באירוע בבית אבי חי, תחת הכותרת "נקודת מפנה". אחד אחרי השני עלו על הבמה אנשים מצויינים ושיתפו בנקודת מפנה בחיים שלהם (בהמשך תפורסם הקלטה של האירוע). אבל מכל הסיפורים המרתקים, עצובים, מרגשים ומצחיקים שסופרו מול הקהל, מה שנצרב בי היה דווקא מה שהתרחש בחדר אומנים לפני תחילת האירוע. ישבנו כולנו לתדריך סביב שולחן עמוס סנדוויצ'ים, בורקסים וקערת ענבים בטעם אלוהי. האווירה היתה טובה ברמה מפתיעה, מחבקת כזו, כאילו היה איזה "קליק" מיידי שחיבר ביננו בצורה יוצאת דופן. בשלב מסוים התפתחה שיחה/דיון/ויכוח (קשה לי לבחור את המילה המתאימה) בין תם אהרון לליעד מודריק בנוגע למצב המדינה שלנו. אני מודה שלא הקשבתי ממש לשיחה עצמה אלא לאופן שבו הם דיברו. מאז איתי נהרג אני משתדלת להימנע מעימותים, קשה לי מאוד לשאת את האנרגיה הזו בסביבה שלי, אבל למחלוקת של תם וליעד האזנתי בנועם ובנחת. ראיתי שני אנשים שלפני שהם מדברים, הם מקשיבים. שני אנשים שגילו סקרנות אמיתית אחד לדעותיו של השני. הרגשתי שהם לא עסוקים בלהיות צודקים אלא בלנסות להבין, את עצמם ואת האחר שיושב מולם. קיבלתי המון כוח והשראה מהשיחה שלהם, עבורי היה זה רגע של תקווה.
אחר כך על הבמה ליעד סיפרה שכשאנשים מגיבים לפוסטים שלה בהתנגדות היא שולחת להם הודעה ומזמינה אותם לשיחת זום. "בואו נדבר" היא אומרת להם. איזה מעשה מבריק. במקום לנהל שיח תגובות מרחיק ברשת, שבדרך כלל רק גורם לכל אחד להתבצר בעמדתו (אתם מכירים מישהו שהשתכנע מתגובה בפייסבוק?) היא מזמינה לשיח מקרב, אחד על אחד, שיש בו מקום לדבר באמת. איזה דבר גאוני, ואיך קרה לנו שזה כל כך לא מובן מאליו בתקופתנו?
***
הימים האלה קשים לי. המציאות, שגם ככה זזה במהירות, נראה שהגבירה קצב. ביום שני, כשחזרו החטופים החיים, הייתי עם אייל ומיקה. לא פתחנו טלוויזיה, ניסינו להתנתק מהכל. מידי פעם נכנסתי לאתרי חדשות רק כדי להתעדכן בהתקדמות האירוע, אבל בכל פעם שנתקלתי בתמונה של הורים מחבקים את הילד ששב מן התופת, סגרתי מיד. רציתי להתרגש ולשמוח עם כולם, אבל רק קינאתי, כאבה לי הבטן והלב שלי נשרף. קיבלתי ערימות של הודעות מחבקות מאנשים שחשבו עליי, זה היה מחמם לב וגם מציף מאוד.
ברביעי בערב הייתי אמורה להעביר הרצאה בישוב נירית. בבוקר אותו יום התעוררתי לידיעה שתמיר נמרודי מנירית זוהה בין החטופים החללים. כאב חד בבטן. זו היתה וריאציה נוספת ל"הותר לפרסום" שמפיל אותי כל פעם מחדש בשנתיים האחרונות. חשבתי על המשפחה שלו בכאב, איך החזיקו את התקווה שישוב אליהם חי עד הרגע האחרון, והנה עכשיו הם מצטרפים למשפחת השכול שלנו. את ההרצאה דחינו, הרצאות הן מה שנותן לי אוויר וכוח ופתאום גם זה נלקח ממני, אבל היה ברור שזה הדבר הנכון לעשות.
הימים נדבקים אחד לשני, פעם אהבתי את אחרי-החגים, זו תקופה שסימנה עבורי זמן התחדשות וחזרה לשיגרה מבורכת. עכשיו אחרי-החגים נמתח לנובמבר ואני מחכה לאחרי-אזכרה, בתקווה שאולי אז אצליח למצוא קצת נחמה בשיגרה. אני מלמדת את עצמי שוב ושוב לשחרר אחיזה מהרצוי ולקבל את המצוי, הרי בכל רגע משהו יכול להשתנות ולרצונות שלי יש מעט מאוד השפעה על המציאות. אני מנסה להישאר צמודה לעצמי, למצוא אחיזה בחלקים שידועים לי בתוכי. להתבונן על המתרחש בסקרנות, לגלות עוד משהו על עצמי ועל הסובבים אותי, ובעיקר לזכור שכולנו קשורים אחד בשני, ומשתדלת לא לעזוב ידיים.
בתמונה: איתי ברגע של פרצוף.
