על ד"שים ושכנים רעשניים
הלילה חלמתי על איתי. אני לא חולמת עליו הרבה, הוא בדרך כלל בא אליי בזמן הערות. בחלום הוא ישב על נדנדת גינה, מחייך את החיוך הגדול שלו וביקש שאנדנד אותו. אמרתי לו שהוא כבר גדול בשביל נדנודים חזקים על נדנדת גינה (למה אמרתי את זה, ממתי מישהו גדול מידי להתנדנד?), אבל הוא התעקש אז נדנדתי אותו והוא צחק והיה מאושר. כשהתעוררתי בבוקר ניסיתי להיזכר אם הבנתי בחלום שהוא מת, או שבזמן החלום חשבתי שהוא חי. בוואטסאפ חיכו לי תמונות חדשות ששלח חבר שלו מהצבא, חייכתי חיוך רחב והדמעות טפטפו לי מהעיניים. ואז אייל התקשר וסיפר שפגש אתמול במקרה את האבא והאח של אחד מארבעת לוחמי גדוד 52 שנהרגו בפיצוץ הטנק לפני שבועיים, הגדוד של איתי. הילד עבד קשה הלילה עם הד"שים.
רציתי לכתוב כאן על המתח שהייתי שרוייה בו בימים האחרונים, בעקבות שכנים חדשים ורעשניים שעברו לגור מתחת לבית שלי. על מציאות רצויה ומציאות מצויה, ועל מה בין חופש לחיות איך שבא לי ובין התחשבות במי שחי לצידי. רציתי לכתוב על הדריכות שבה אני מוצאת את עצמי כל ערב כשאני נכנסת למיטה ומחכה לרגע שבו הם יתחילו להרעיש, מתאמצת להספיק להירדם לפני, ומקווה לא להתעורר מהרעש. גם על הנסיונות הכושלים שלי לבקש מהם לשמור על השקט ועל המאמץ למצוא שקט פנימי גם כשרעש בחוץ. האמת שכתבתי על כל אלה כבר אתמול, והבוקר החלטתי לא לשלוח.
ערב השנה החדשה לא בא לי לעסוק במתחים עם השכנים, אולי הד"שים מאיתי הבוקר נועדו להזכיר לי מי ומה באמת חשובים.
מצרפת כאן פוסט שכתבתי ערב ראש השנה בדיוק לפני 8 שנים:
כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם עירבוביית מילים בבטן, מחפשת את אלה שאני רוצה להעניק לעצמי לשנה החדשה. והנה נתקלתי בקובץ הנפלא הזה, וויסלבה שימבורסקה מצאה את המילים עבורי:
אֶתְמוֹל בַּיְּקוּם הִתְנַהַגְתִּי לֹא יָפֶה. / חָיִיתִי יְמָמָה שְׁלֵמָה בְּלִי לִשְׁאֹל דָּבָר, / בְּלִי לְהִתְפַּעֵל מִמַּשֶּׁהוּ
מאחלת לעצמי לחיות(!) 365 יום השנה. בתשומת לב מלאה לעצמי ובהתבוננות קשובה לכל מה שסובב אותי. לפתוח את הלב, להתחכך בדברים, לגעת ולהינגע. לא לעבור ליד אלא דרך, להושיט ידיים ללא היסוס, להעיז לטעום, לא לפחד להישרט, ולא לפספס דבר. יום יום במלואו.
את המילים הללו כתבתי בחיים הקודמים שלי, אבל אני רוצה להביא אותם גם לחיי החדשים.
שתהיה לנו שנה טובה, לכולנו מגיע אחת כזו סופסוף.
תמונה חדשה שקיבלתי הבוקר.
