אין לי מצברוח לנהל מו"מ עם המציאות
אני לא מצליחה לכתוב אני לא מצליחה לכתוב אני לא מצליחה לכתוב... ככה מתחילים דפי הבוקר שלי בימים האחרונים, ולא רק בבוקר אלא בכל שעה ביממה שבה אני מנסה לכתוב.
"דפי בוקר" למי שלא מכיר הוא תרגיל כתיבה נפוץ, מתוך ספרה המעולה של ג'וליה קמרון, "דרך האמן"'. הרעיון הוא לכתוב שלושה עמודים בכתב יד, ללא הפסקה וללא צנזורה, מיד כשמתעוררים בבוקר. התוכן אינו חשוב – אפשר לכתוב כל מה שעולה: חלומות, דאגות, רעיונות, תוכניות להיום, רגשות, מחשבות אקראיות, או אפילו סתם "אין לי מה לכתוב". המטרה היא פשוט להוציא את הכל החוצה.
בכל יום אני מתיישבת להוציא הכל החוצה, והמילים יוצאות בערימות. זה לא שאין לי מה לכתוב, אני לא מצליחה לכתוב, כי את מה שיש לי אני מקיאה יותר מאשר כותבת. עיסה דביקה של מחשבות מקוטעות ורגשות לא מזוהים, שאני לא מצליחה לעשות בהם סדר. אני מנסה לפרום את פקעת החוטים הסבוכה, בתקווה להבין מה עובר עלי. אפשר בכלל להבין מה עובר עלינו בימים האלה? זה כאילו מישהו נתן לצ'ט ג'יפיטי לצפות בכל סרטי האימה שאי פעם נראו בקולנוע וליצור מהם תסריט מציאות.
דווקא השבוע, בתוך כל הכאוס, מצאתי שלווה. פתאום שמתי לב שאין בי חרדה, גם לא עייפות ולא שיעמום. הייתי אחת עם המציאות כפי שהיא והרגשתי נינוחה. מאז שאיתי נהרג אני רואה הכל ב-HD. הרזולוציה גבוהה, הפוקוס מושלם, כל פרט בולט לעין. באותם רגעי שלווה יכולתי להבחין בקלות בין הדברים שאני יכולה לשנות ובין מה שאין לי עליו שליטה. אין לי ממ"ד בבית? נלך לישון אצל חברים. זה הולך להיות ארוך? הודיתי לחברים ונסעתי לאחותי ברמת הגולן, אני מתרגלת לרעיון שלא אראה את הבית שלי בקרוב. ישנה על מזרון ולא במיטה שלי? לא נוח אבל גם לא נורא. הבית של אחותי הומה אנשים? אני חומקת לפינות בניסיון למצוא את השקט שלי. ביטלו לי שתי הרצאות השבוע? באסה אבל מה אפשר לעשות, נחיה עוד קצת על חסכונות. אני נינוחה מול המציאות האיומה כי אני לא נלחמת בה. אני פשוט חיה אותה משעה לשעה, פתוחה לכל מה שמגיע. מיקה איתי איזה כיף, אוי הקפיצו את מיקה לצבא, איזה באסה, רק מבררת שיש מרחב מוגן בבסיס שלה. אני לא עושה הרבה, פשוט נוכחת, נמצאית בהוויה של הדבר, כל מה שיש לי הוא רק הרגע הזה. אני נוסעת לסופר - תתפוס אותי אזעקה בדרך? לא יודעת. בדקה זו אין אזעקה, מה שמשנה הוא מה שיש עכשיו, מי יודע מה יהיה בדקה הבאה. אני מאזינה למוסיקה סביבי ומתמסרת. לא מתכננת שום דבר, רק נעה עם הזמן, מקשיבה למה שעולה בי - עכשיו בא לי לכתוב? אני כותבת. עכשיו בא לי לקרוא? אני קוראת. מתחשק לי סדרה? יאללה נטפליקס. אני רעבה? אני אוכלת. בא לי לבהות? אני בוהה. מתחשק לי להיות קצת יצירתית? השתעשעתי בעיצוב מחדש של הניוזלטר (איך יצא?). היומן שלי וכל מה שהיה בו עצר? עצרתי יחד איתו. כמה חופש יש בחוסר וודאות. בכלל לא איכפת לי מה השעה. מה יהיה? אני לא יודעת. כמה משחרר זה לא לדעת.
מידי פעם פותחת וויינט, להתעדכן. אין ממש בעדכונים האלה, לא נראה שמישהו יודע לאן אנחנו הולכים. טראמפ אמר בשבוע שעבר שאין לו מצברוח לשיחות עם איראן, ולי אין מצברוח לנהל משא ומתן עם המציאות, המציאות במילא תמיד מנצחת, לפעמים להיכנע לה זה הניצחון המוחלט.
ככל שהתקדם השבוע שמתי לב שהקבלה הרדיקלית שלי את המציאות הופכת לאדישות. האם אני מאבדת עניין במה שקורה סביבי? פסיביות זו לא הרגשה נעימה, כמו להיות בחופשה ארוכה מידי. ההתעלות שהרגשתי בשחרור השליטה, הפכה לדכדוך. מה בא לי לעשות עכשיו? כלום. אין בי חיות, רק אפטיה. אני תוהה איך יודעים מתי לצוף על המים ולתת לזרם לקחת אותי, ומתי הזמן שבו צריך להתחיל לחתור? אני מנסה לטפס מתהום האדישות, אני כבר מתורגלת לטפס מתהומות. רק צריך למצוא את הזיז הראשון לאחוז בו, למצוא נקודה שתהיה הראשונה להניע אותי למעלה. פתאום אני שמה לב שהחדר שבו אני ישנה, הממ"ד, כל הזמן חשוך. אצלי בבית אני אף פעם לא מגיפה את התריסים, אוהבת להתעורר ביקיצה טבעית מאור ראשון וציוץ ציפורים. כאן חלון הברזל מוגף מפאת הנסיבות ואני לא יודעת מתי מאיר הבוקר ולא שומעת את הציוצים. גם ככה הלילות משובשים, עכשיו גם הבקרים. באופן מוזר דווקא ההבחנה העצובה הזו מוציאה אותי מהאדישות, אני חוזרת להיות בתוך הרגש ולא לידו. עולה בי געגוע, אני תופסת את קצה החוט של הגעגוע ומושכת אותו אליי, אני חושבת על העציצים שלי בבית, על הגבינה הטעימה שהשארתי במקרר, על הכורסה הנוחה שלי במרפסת. שוהה בתוך הגעגוע ואז משחררת. הנה עוד קצה חוט, הפעם של כאב. בבית של אחותי יש אבא ואמא ושלושה ילדים. משפחה שמתנהלת, עם הריבים על מי מפנה את המדיח והצחוקים סביב השולחן בארוחת הערב. הבית שלי ריק. אין עבור מי לבשל ארוחות, אין תורנויות מדיח, אני כבר לא ממלאת עגלה גדולה בסופר. גם דאגות אין לי. מיקה כאן איתי ואיתי במקום שכולו טוב. הנה שוב מצאתי שלווה, אני מקבלת שזו המציאות. פתאום מגיע טלפון, האישה מהצד השני מסבירה לי שהיתה טעות ואני לא זכאית לתשלום שחשבתי שמגיע לי. אני מתפרצת בבת אחת, גם ככה בוטלו לי כל ההרצאות וירדו ההכנסות. כל מה שהוחזק במה שזיהיתי כרוגע, מתפרץ עכשיו כמו לבה רותחת. אני מסיימת את השיחה ומרגישה נורא על איך שהתנפלתי עליה. מסתבר שאני לא בודהה. אני הולכת לצ'ט ושואלת אותו איך לתרגל חמלה עצמית.
אני נוסעת בכבישי הגולן, חולפת על פני שלטים צהובים: זהירות מעבר טנקים. הכל צהוב ויבש בעונה הזו של השנה, אבל אני בעונה אחרת, עת איתי היה כאן באימון חורף, מתפלש בבוץ השחור של אדמת הגולן, מקליט לנו הודעות מהטנק המטפטף כשהוא בעצמו ספוג מים, ושולח תמונות יפות של ירוק בעיניים. המחשבות שלי נודדות, איפה אתה נמצא עכשיו קוקי שלי? כבר התחלת לתכנן את הגלגול הבא? איזה סיפור חיים אתה רוצה עכשיו? תחיה קצת יותר הפעם, טוב?! אל תעשה את זה שוב בגלגול הבא, זה כואב נורא שחתכת כל כך מוקדם.
בתמונה: איתי וחברים. מי למעלה מי למטה.